בית הספר לפסיכותרפיה

דברי פתיחה - ד"ר עינת אספלר רוזנבוים

רוני הרחיב בנוגע למיתוסים בהם עסק ביון – מיתוס סיפור גן העדן והאכילה מפרי עץ הדעת, סיפורו של אדיפוס ומגדל בבל. חני קושרת אותם אל החושים. הטעם באכילה מפרי עץ הדעת, הראייה בקונפליקט האדיפלי והשמיעה בבבל. ברצוני להוסיף התייחסות לחוש הריח.
על מנת שנריח דבר מה, חלקיקים קטנים של הדבר, אשר ברוב המקרים נמצא מחוצה לנו, צריכים להיכנס לתוך גופנו. הריח קשור במערכת הלימבית, הפרימיטיבית מבחינה התפתחותית. ובה מאוחסנים גם הזיכרונות. המעניין מבחינתנו הוא שבנוסף היא אחראית גם על רגשות ראשוניים כמו פחד, תוקפנות ועונג. לדם, ליזע, למשיכה, לזעם, לשנאה, לחרדה ולדחייה. לכל יש ריח. אמיתי. מובחן.
ובכל דקה ביום ריחות רבים חודרים לתוך תוכנו ואנו מגיבים להם ברגשות שונים, אבל איננו מודעים לכל הניחוחות. וגם ללא מודעותנו הם פועלים פעולתם הלימבית. מאוחסנים בזיכרון, עם רגש. וכך שוקע בתוכנו כל הזמן ידוע שאינו נחשב. ולעיתים, במצבים של סכנה שחרוטים עמוק בנפש, מתוך המשקעים מגיח רמז. כשאדם מרגיש בסכנה הוא לעיתים מריח ריח שמקושר אצלו בזיכרון לסכנה ברורה. וריח זה אינו קשור כלל למצב החלקיקים שבאוויר אלא רק לסכנה שמתעוררת באדם ולזיכרון של סכנות קודמות.
כשרבים בישלו על גז, חברות הגז הוסיפו מין תמצית של ריח למיכל. כי סכנת החנק והבעירה היתה קיימת רק ללא האפשרות להיזהר ממנה. וחני, כשמדברת על השפעתו של המצב בארץ ועל הצורך להבחין בו בחדר הטיפולים עושה לנו שירות אדיר. דואגת שנבחין שהאוויר שבחדר הטיפולים וגם בתוך תוכנו, אינו שונה מהאוויר ברחוב, בעיר ובאזור שבו אנו חיים. הוא חומר שחודר בין חללים שונים ולחדרי הנפש ויש שהוא מרעיל את חדריה השונים.
יולנדה גם התייחסה לכך הערב. כשדיברה על הסכסוך עם הפלשתינאים. ובנוסף להם מחלחלים לתוך חדר הטיפולים עוד היבטים. האם ישנו הבדל בתגובתנו הרגשית, הראשונית, כשאנחנו מתקרבים לא רק אל הפלשתינאים אלא גם לערבים-ישראלים, לחרדים, מתנחלים, נשים, אשכנזים? כי משיכה, שנאה, חשש וזעם אחוזים בריח. ולעיתים קרובות מוצאים דרכם לנפש בלי מודע. עם הנשימה. ואין לדעת אם הריח שאנו מריחים קשור בסכנות שיש במציאות הנוכחית או בזיכרונות עבר של סכנה.
האם קשה להירגע בגלל שזיכרונות משותפים – על גז מסוג ציקלון של B, או DDT, או גז חרדל – מעוררים את התפיסה שמי שיש בחוץ הוא מסוכן עכשיו ובעתיד, ולא תוצר של העבר. או שמא קשה להירגע כי המציאות, קשה לומר את זה בעדינות, לפעמים היא מסריחה. וכך, כמטפלים בסוף אנחנו מקיימים טיפול נפשי רק בחדר הטיפולים וגם, לא לכולם, רק לאלו שידם משגת, ולא בכל המגזרים. וגם כדאי שלא נאמר מילה על המצב בחוץ, כי הפוליטיקה היא שדה מוקשים. והבעת עמדה היא מסוכנת. ויש לנו יכולת לאחוז בעמדות אמפתיות לשלל של הפרעות בנפש אך לא לכל המגזרים. או לא לכל הלאומים.
ותוך כדי כתיבה עלתה בי תמונתו של תומס ג'פרסון. שגם נחשב לסמל לאיחוד בין מדינות, להחלת הדמוקרטיה ולזכויות המיעוטים. וגם התבטא באופנים גזעניים וגם החזיק בבית עבדים שישרתוהו. כמטפלים, אשר שנים עובדים על איתורו של סבל בחדר הטיפולים ועל אמפתיה נוכח גילויו, אולי למדנו לפעמים להיות קהים, חרשים וגם עיוורים לסבל אנושי ניכר כשהוא מופיע בחברה בה אנו חיים. אך חוש הריח, ידידי, אותו מאד קשה לבטל. הוא ראשוני. וקיומי. וכך למדנו לפצל בין נשימה להרחה. אנו נושמים כי אין ברירה, כי כך חיים. אך אנו תתרנים בתוך החדר. כשמנסים שלא לתת לסירחון החברתי לפגוע בבועה הטיפולית. אך יש לחזור ולחבר אותנו לחושינו. כי המצב וחלקיקיו, חודרים אלינו גם אם לא נרצה בכך. הם לא רק מסריחים. הם בעיקר מסוכנים. ויש כאן צורך אמיתי וקיומי שבם נבחין.
אני מזמינה את אמנון פוד להרחיב על האופן בו ניתן להחיל את החשיבה של ביון על תהליכים חברתיים. אמנון הוא פסיכולוג ארגוני וקליני, בוגר בית הספר לפסיכותרפיה של מכון מגיד. אמנון לימד בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה.


שער שלישי: החברה והלא מודע החברתי - אמנון פוד

אני מתנצל מראש על האפשרות שהדיבור שלי יהיה מקוטע מפאת ערפול של ראיה ומפאת התרגשות של הנפש. מה לה להתרגשות הנפש ולהתכנסות זו. הנה דבר ההתרגשות: בספר "התנסות בקבוצות" ביון מסכים עם פרויד שגודל הקבוצה לא קובע ושניתן לראות בקבוצה קטנה את כל המאפיינים של חברתיות הנפש. ההתרגשות שלי מפאת גודל הקהל שמכבד אותך ומתעניין במחשבותיך, מטילה, בעיני, ספק בטענה הזו. לספק זה אתייחס בהמשך.

בספר "מעברים" ביון התייחס להנדסת המרחב כאל צורת חשיבה שקרובה לפרימיטיביות הנפש יותר מכל צורת חשיבה אחרת, כיוון שלדעתו התינוק מבין התרחשויות ראשונות דרך תפיסה של צורות ויחסי גומלין ביניהן. מושג ההשקה מתאים כדי לתאר את המפגש ביני לבינך. החיים שלך ושלי השיקו בשתי נקודות זמן שונות. באחת כששיתפת פעולה עם המכון לייעוץ ארגוני GR שבו עבדתי, ומידי פעם אמרנו שלום אחד לשנייה במנוד ראש. ובשנייה, בזמן שהייתי חולה במחלה שדי שיתקה אותי לאורך זמן.
אחרי שדבר מחלתי נודע לך מבני, התגלית לי במלוא יופייך. כמעט לא הכרת אותי אך התעקשת לדבר איתי טלפונית פעם בשבוע, מתוך הזדהות עם החוויה שבה הייתי נתון. האכפתיות, טוב הלב והנדיבות והרגישות שגילית היו יוצאי דופן. באבחת קשב הפכת לאחת מהקרובים היקרים לי שעזרתם הייתה טמונה גם במועקת הרגשת החובה כלפיהם, ומתוך גיהינום צמחה הידברות מענגת על ביון וחשיבתו שאליה שנינו מחוברים בנימים של נפשנו. איתמר רוגובסקי, שאני מבין שנמצא כאן איתנו, הוא האב הקדמון של החיבור הביוניאני שבינינו. ביון קרא לזה L.
האכפתיות שלה אני זכיתי, זוכה לה גם נבכי החשיבה של ביון באופן שאפשר לך לפתח, מה שבעיני, הוא פירוש מעמיק, מקורי, יצירתי ורחב ראיה של גישתו. אני מרגיש שזכיתי בהזדמנות נדירה לפגוש אותך ומרגשת אותי ההזדמנות שנתת לי להגיב לספרך.

ועכשיו אעבור מפיוטיות החיים וקדושת הספר לשפת החולין המקצועית. כמו שהצעת, אני אתייחס לשער שעוסק ביחסי גומלין בין מושגים שביון פיתח לבין תהליכים בחברה. אני אתייחס לפרקים 10 ו- 11. שעוסקים בניסיון להסתייע במושגיו של ביון כדי להבין תהליכים בחברה, ובעימות הישראלי-פלשתיני. שבימים אלה נראה, יותר מתמיד, ללא מוצא. בעיני, המאמץ שעשית דורש נכונות לעמוד באתגר של קפיצה אמיצה למים סוערים.
הסערה הרגשית שביון מתאר בזמן הצפה של שבר בתוך מפגש טיפולי נראית כבריכה של מים שקטים יחסית לסערות האוקיינוס הלאומי ובוודאי מרחבי האוקיינוסים הבין לאומיים. די אם שמים לב להבדל בין המונח "רצח" לבין המונח "מלחמה". גם ביון, בספר "מעברים", מדמה את השפעת סערות העולם הפנימי על קליטת המציאות לרוח שמעוררת אדוות גלים קלה במימי הבריכה השקטים כך שאדוות המים משנה את השתקפות המציאות במימי הבריכה.
הפרקים 10 ו- 11 בספר עוסקים בבעיית ההכלה של סערות מפגש האוקיינוסים הישראלי והפלשתיני באמצעות השאלה" מה מבדיל בין התנהגות חברתית של זעם ואלימות לבין דיאלוג חברתי". חיפוש מענה לשאלה זו נערך בסיוע של מאמץ שלך לעדכן את החשיבה החברתית של ביון, שפותחה בספרו הראשון "ללמוד מהנסיון". את זה עשית על ידי שילוב בין חשיבתו החברתית המוקדמת לבין מושגים שדנים בתנועות הנפש ותפיסתן המחשבתית, שביון פיתח מאוחר יותר. כדי להבין כיצד עדכנת את החשיבה החברתית של ביון קודם לכל אתאר בקצרה את חשיבתו החברתית.

בספרו הראשון "התנסות בקבוצות" ביון מתאר תובנות שלו על הדינמיקה של קבוצה קטנה, ומרחיב את תובנותיו אלה להבנה של החברה.
בתחילה אתמצת את תובנותיו על הקבוצה הקטנה ובהמשך אתאר כיצד הוא השתמש בהן כדי להבין את החברה.
לפי ביון בקבוצה מופיעים רבדים פרימיטיביים של האישיות, שאותם פרויד לא גילה כי הוא התבונן רק בזוג. בקבוצה רואים את מה שכבר אריסטו חשב, שהאדם הוא חיה פוליטית. משמעו שהרבדים הפרימיטיביים של האישיות נטועים בתשתית ביולוגית אבולוציונית ובהם מוטבע הצורך לשייכות לקבוצה. בספר "מעברים" מנוסח רובד פרימיטיבי נוסף, שהוא נזקקות נרקסיסטית למשמעות באמצעות הקניית סימבולים לכאוטיות סביבתית. רלוונטיות המשמעות תלויה, במילותיו של ביון, בסינכרוניזציה שבין נרקסיזם לסוציאליזם, או במילים פשוטות יותר, בין נרקסיזם לחברתיות. כפי שאת מתארת בשער על קבוצות, סתירות בין נרקסיזם לסוציאליזם מעוררות חרדות אמביוולנציה פסיכוטיות שמופיעות במפגש של היחיד עם הקבוצה ובינו לבין עצמו. מבני התנהגות קבוצתיים מיועדים לגשר על פני הסתירה ולמתן את החרדה באמצעות ביטוי של צרכים חברתיים מינימאליים והכרחיים. שלושה מבנים מעידים על שלוש הנחות בסיסיות של חברי הקבוצה ביחס למטרות המינימאליות של הקבוצה. ההנחות הבסיסיות הן שמטרות הקבוצה הן התמודדות מול אויב משותף, בטחון בדמות סמכות וזוגיות. ההנחות הללו כרוכות אחת בשניה ברמה לא מאובחנת, פרוטו מנטאלית סמויה. הניסיונות של חברי הקבוצה לטפל בחרדות הפסיכוטיות באמצעות שלושת המבנים האלה נוחלים הצלחה חלקית בלבד באופן שמעורר את הדינמיקה הקבוצתית של תנודות בין המבנים. כאשר אחת מהנחות הבסיס מקבלת ביטוי מבני גלוי בקבוצה, שתי האחרות נדחסות לעולם הפנימי.

ביון חשב, כמו פרויד, שגודל הקבוצה, לא קובע. לכן הוא חשב שהאינסטינקט החברתי של שייכות לקבוצה, כפי שמתגלה בדינמיקה הקבוצתית, הוא האינסטינקט החברתי היחידי. הוא חשב שקיום של קבוצות גדולות לא מעיד על אינסטינקט חברתי נוסף, כמו לדוגמא, אינסטינקט של עדר.

על בסיס הרעיון שקיים רק אינסטינקט קבוצתי אחד, ביון הדגים כיצד מתרחש מעבר מתהליכים בקבוצה קטנה לאותם תהליכים בחברה באמצעות שתי דוגמאות. באחת הצבא, כנסיה ואריסטוקרטיה הן קבוצות עבודה חברתיות שמאפשרות ביטוי לגיטימי של שלוש הנחות הבסיס הקבוצתיות, כך שאלה לא מפריעות לחברה. בשנייה ביון מראה כיצד שתי הנחות בסיס, שנשארות ברמה פרוטו מנטאלית דחוסה ולא מאובחנת בזמן שהשלישית מתבטאת בהתנהגות גלויה בקבוצה הן תשתית לפריצה של מחלות פיזיות והן גם מצע לא מודע להופעה של הסדרים חברתיים, נוסף לשלושת קבוצות העבודה הייחודיות. תיאור של הסדרים חברתיים נוספים כאלה ביון כמעט שלא הרחיב.

בעיני, הפרקים 10 ו 11 הם ניסיון להמשיך את קו החשיבה הלא מפותח הזה של ביון ולאתר תהליכים חברתיים שנובעים מרבדים לא מודעים כאלה של אינסטינקט קבוצתי מודחק. אסביר. בקריאת הפרקים נראה שהרעיון המרכזי שבהם הוא שהבדלים בין ביטויי אלימות חברתיים לבין דיאלוג חברתי, הם תוצאה של רמת עיבוד מנטאלי של תכני נפש חברתיים שנעה לאורך הציר , גורמי בתא חברתיים/רגשיים -גורמי אלפא חברתיים מנטאליים-גורמי בתא חברתיים פסיכוטיים.
הפרקים מתארים בעיות חברתית שנובעות מכשלים בעיבוד רגשות חברתיים. נרקסיזם ואומניפוטנציה הם כשלים נפשיים כאלה שגורמים לשתלטנות חברתית ורכושנות בניגוד לשייכות חברתית. אלה הם סיבות למוטיבציות של השתלטות טריטוריאלית וסכסוך בין לאומי.
תיאור זה מבוסס על ההרחבה שעשית לחשיבתו החברתית המוקדמת של ביון ביחס לנוכחות של הנחות בסיס חברתיות ברמה פרוטו מנטאלית סמויה. הינחת שגורמים פרוטו מנטאליים חברתיים אלה הם חלק מהתכנים הרגשיים הגרעיניים שטעונים בגורמי בתא שהם מושג מאוחר יותר. כך יכולת להתבונן על תהליכי עיבוד מידע שמופעלים על גורמי בתא ועל התכנים החברתיים שמוכלים בהם. גם גרוטשטיין, בספר שלו "A BEAM OF INTENSE DARKNESS" חושב שרעיון הגורמים הפרוטו מנטאלית הוא הגרעין הראשון של מושג גורם הבתא.

המעבר שהגית מגורמים פרוטו מנטאליים חברתיים, לגורמי בתא טעוני תכנים חברתיים פותח את הדלת לאינטגרציה בין החשיבה החברתית המוקדמת של ביון לבין התיאוריה על תנועות נפש, ייצוגן המחשבתי, ולמידה שפותחה תאוחר יותר, באוגדן הספרים "seven servants", והיא מאפשרת להרחיב את הגישה החברתית של ביון מעבר לרעיון של קבוצות העבודה החברתיות.

בעיני זה מהלך משמעותי ביותר והוא פותח דלת שחושפת מרחבים סמויים מעוררי דמיון, ומזמינה אותנו להיכנס דרכה כדי לגלות מחשבות נוספות. אני נענה להזמנה כדי להרהר בקול:

העוצמה המרשימה של התצפית הפסיכואנאליטית מוגבלת לגבולות של אינטימיות אנושית. לכן עוצמת התצפית פוחתת במרחבים חברתיים גדולים כך שיתכן שישנן תופעות של הנפש החברתית שחומקות מעיני האנאליטיקאי. האם יכול להיות שביון לא גילה אינסטינקט של חברה כפי שפרויד לא גילה אינסינקט של קבוצה? לכן אני שואל האם אין אינסטינקט חברתי נוסף על הקבוצתי. לדוגמא, האם יכול להיות אינסטינקט של עדר ששואף לגודל של התקבצות?

כאשר מתבוננים בתיאוריות ארגוניות של קבוצות גדולות אפשר לאתר דרכן קיום היפותטי של אינסטינקט עדר.
אחד מהתיאורטיקנים האלה הוא קארל ווייק, שאפשר לומר עליו שהוא הביון של קוגניציה והתארגנות. ווייק, כמו ביון, חושב שמעבר מכאוטיות סביבתית להמשגה הוא לב של התנהגות והתארגנות אנושית וגישתו היא תמונת ראי לזו של ביון. אם עבור ביון תהליכים סובייקטיביים הם הדמות ואובייקטיביות המצב והחשיבה הם הרקע, עבור ווייק אובייקטיביות המצב והחשיבה הם הדמות והסובייקטיביות היא הרקע. ווייק חשב שקבוצות וארגונים מאפשרות לקיים שיתוף פעולה בין אנשים כדי להפחית את אי וודאות הסביבה ועמימותה. אי וודאות משמעותה חוסר מידע ואי ידיעה של הצפוי ועמימות פירושה משמעות לא בהירה של מידע קיים.

גודל ההתקבצות מגביר את יכולת איתור של אין סוף אירועים לא מוכרים כך שאי וודאות מקבלת מענה טוב יותר.חול הים מדגים את הרעיון הזה כיוון שהתווך של אין סוף גרגרים שאסופים בקשר רופף מאפשרים קלות קליטה של כל צורה, למרות שלא באופן מדויק.
עדרי חיות צמחוניות מגלות סוג התנהגות כזה. הן סורקות טריטוריות נרחבות ותיאום הפעולה שביניהן איננו מתוחכם.הראיה שלהן מפוזרת בעקבות מיקום העיניים משני צידי הראש כך שכושר הסקירה והאיתור שלהן גדול .לעומתן חיות הציד פועלות בקבוצות קטנות בטריטריות מצוצמצמות יחסית. מיקום העיניים בקדמת הראש מאפשרת מיקוד בינוקולארי של הראיה לשם איתור מדויק של תנועת הטרף. אינטימיות הקבוצה מאפשרת פיתוח של תיאום פעולות מתוחכם בזמן הציד. האם העובדה שהאדם הוא חיית היבשה היחידה שהיא גם לקט וגם צייד מעלה את האפשרות שלאדם ישנו גם אינסטינקט קבוצתי של חיית ציד ואינסטינקט עדרי של חיות הלקט.
ביון, בסמינר השישי של סאו פאולו מחזק כיווני מחשבה כאלה. שם ביון מזכיר שקיים במוחנו שריד מוחי אבולציוני של יכולת הדגים להעריך מרחקים באמצעות ריחות במים. איזור מוחי זה פעיל בזמן שהות העובר במי השפיר, והוא עובר הבשלה לפעולה באויר, כך שריח הופך להיבט של חשיבה.

למחשבה שבנפש האנושית קיימים אינסטינקט של עדר גדול של חיות לקט צמחוניות וגם אינסטינקט קבוצתי של חיית ציד כולות להיות השלכות רבות. לדוגמא גודל הטריטוריה.
בקבוצה קטנה גודל הטריטוריה נקבע על ידי גודל הקבוצה. אבל אם מדמיינים התקבצות גדולה גבול הטריטוריה פחות בהיר. דמיון של אין סוף עשוי לדחוף למפגש עם קבוצות רבות אחרות, שהאינטרסים והתרבות שלהן עשויים להיות זרים ומנוכרים. זו סביבה חיצונית ששונה מאד מהמושקעות ההורית האנאליטית, שאותה מחליפים המסגרות האנאליטיות או מנהיגים של קבוצות פעולה.
גם טקטיקות החשיבה שעוסקות באי וודאות שונות מאלה שעוסקות בעמימות. במצבי אי וודאות חסרות ידיעות. לכן ערכים, אידאולוגיות וצרכים מכוונים את תשומת הלב לסוג המידע החסר.נוסף לכך כאשר אין מידע, מתאים יותר לפעול מאשר לחשוב כך שמושג ה acting out הופך להיבט רלוונטי של למידה מהתנסות. מידה של אומץ אומניפוטנטי דרוש לפעולות כאלה. ביון מעלה אפשרות כזו בפרק 12 של הספר "ללמוד מהנסיון". גם וויניקוט מעלה אפשרות כזו, למשל במאמר "פחד משבר".
לעומת זאת טקטיקות חשיבה של פירוש עמימות הן טקטיקות לוגיות של קבוצות התמחות שמזכירות את תחכום הפעולה של קבוצות הציד.

אז מי היא החיה הפוליטית? האם ביון איתר ביחוד את ההתנהגות של קבוצת הציד? והאם קיימת אינטראקציה בין אינסטינקט גודל העדר והטריטוריה לבין אינסטינקט הקבוצה? האם קיימת אינטראקציה מקבילה שבין הפעלת אידאולוגיה בקבוצה גדולה להפעלת תיאורטיזציה טינטגרטיבית ומדוייקת בקבוצה הקטנה? והאם האידאולוגיות בחברה הרחבה תופסות את מקום ההורים הפרימאריים הפסיכואנאליטיים? האם כל אלה הם משתנים של פונקציית אלפא חברתית? ואיך מחשבות כאלה קשורות לסכסוך הישראלי?
כאשר התבוננתי במבנה של מחקר נרחב של הסכסוך, שנערך ב 2010 על ידי מכון ירושלים למחקר ישראל, התרשמתי שחסרה בו מידה של גישה פסיכואנאליטית כמו של ביון, חני או אפילו ווייק, שגורסת פיתוח הדוק של תיאוריה רחבה לשם פירוש מדויק של תופעה אחת . אולי כאשר מדובר בסכסוך כזה מורכב, זה בלתי אפשרי, או אולי זה קשור לאינטימיות יתר של החשיבה ההדוקה הפסיכואנאליטית. התבוננות במוטיבציות פרימיטיביות כפי שביון וחני מציעים וכפי שניסיתי להרהר עשוי להציע קצה של חוט שיסייע להדק הבנה של הסכסוך סביב מוטיבציות פרימיטיביות כאלה. לכן נראה שהאתגר שעומד בפני הקהל הנוכח הוא גדול.
חני, באומץ, בפתיחות חשיבתית, באכפתיות חברתית וביישום מקורי וייחודי של בקיאות במרחבי התיאוריה מראה לנו כיוון חשוב.

לתכנית ללימודים מתקדמים 'לקרוא את ביון' היכנסו לכאן