חיפוש
 
 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

 
 

 

ביה"ס לפסיכותרפיה: "אפילוג- סיפורה הביוגרפי של חני בירן"

סיפורה הביוגרפי של חני בירןדברי פתיחה - ד"ר עינת אספלר רוזנבוים

על מנת להציג את האפילוג, בו חני פורשת בצורה אינטימית, רגעים מכוננים, זיכרונות ותהליכים מחייה האישיים והמקצועיים, אני מזמינה את ד"ר גילית הורויץ. לגילית התודה על היוזמה לערב הנוכחי ועל מסלול ביון כולו שהיא עומדת בראשו. הצגת האפילוג אכן מתאימה לה. כפי שאפשר להבין, מהמסלול ומהערב הנוכחי – גילית מביאה את רוחה ואת אישיותה למסלול ולכל דבר שהיא נוגעת בו.
גילית הינה פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית. היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.

אפילוג: סיפורה הביוגרפי של חני בירן - ד"ר גילית הורויץ 

בשעת לילה מאוחרת זו, לאחר שנפתחו השערים ולקראת סגירתם, אנו מגיעים לפתיחתו של השער האחרון, השער האינטימי ביותר, אותו חני מכנה בשם – some selected facts of my biography. עובדות נבחרות מהביוגרפיה של חני.

ניתנה לי הזכות לפתוח בפניכם את השער הנוכחי. כשאדם בוחר להביא עובדות מתוך הביוגרפיה שלו, אף אם הוא מפרסם אותן בספר כך שתהיינה פתוחות לכל קורא, זהו צעד אמיץ ומעורר כבוד. עוד יותר כך, לאור העובדה שהעובדות הנבחרות הן מן הביוגרפיה האמוציונאלית שלה, שנכתבה בתהליך של אסוציאציות חופשיות. חני כותבת את עצמה, על עצמה, על אירועי חיים מעצבים, ועל המפגש בינה לביניהם. איך נחשבו, איך נחוו, מה הולידו בה. כתיבה כזו לכשעצמה הינה האומץ שבפשטות, להביא את עצמך כמו שאתה; אבל כפרפראזה לדברי ביון- משום מה, הדברים הפשוטים הם כל כך מסובכים ומורכבים.

בכוונתי לנסות לטפל בשער הזה במידה של יראת כבוד הראויה למשמעות שנמצאת בעיני במקום הזה. לא אספר לכם מה כתוב בו, מן הטעם שלא ארצה לגזול מכם את חוויית המפגש הישיר עם הטקסט כפי שנכתב. מאידך, אני לא מתאפקת מלקרוא בשמן של כמה מהדמויות הססגוניות יותר שהתארחו בעולם הילדות של חני: למשל, האיש בעל החליפה והמגבעת שמשפד ילדים על מטרייתו ולאחר מכן טוחן אותם לנקניקיות, או שמריהו הבדאי ויוסי השמן, או גם פאפאליי ורוזאליי התימהוניים. רק לאזכר את שמם גורם לי לחייך... וחני הילדה שמארחת אותם בעולמה – זה כל כך חני, גם כיום. תקראו, תבינו.

מה שאני כן מבקשת לעשות, זה לקחת שתי ציטטות מפרק זה, ולדבר רק עליהן. אין ברירה, עניין העובדה הנבחרת צריך להתקיים גם כאן.
בחירה זו מסמנת כי אני עומדת לדבר על הפרק, על ייחודו וחשיבותו: זהו הפרק שסוגר את הספר, אך בו בזמן הוא מניח בדיעבד את התשתית לפרקים הקודמים. בא לומר, פרק זה נותן את התשתית האמוציונאלית לחיבור שיש לחני לכתביו של ביון, להבנתה את וחשיבתה על התיאוריות שלו, חיבור שמתבטא בכל אחד ואחד מהשערים שנפתחו.

שתי הציטטות שבחרתי מתייחסות, אם כן, בדיוק לנקודה זו. ( לחיבור של חני אל ביון וכתביו). איזה סוג של חיבור זה, מה הוא מאפשר, מה תפקידו עבורה ועבורנו?
והנה הציטטות:
I think that the duality of having a very warm father, who was also absent and unknown at the same time, served as the infrastructure for my imagined conversations with Bion, as a wise old man who would offer comforting thoughts in difficult times.

I find Bion's theories challenging, they force me to think. Nothing is given for granted and the need to think always opens up new paths. I don't know any other theory which enters into such a fruitful dialogue with the reader, sending her to rummage through her unconscious.

 

אני אטען, כי הן אבא והן ביון שימשו עבור חני מורי-דרך במובן העמוק של המילה. אבא הניח את התשתית ליחסים כאלו, וכשפגשה חני בביון – היו שם את כל החומרים כדי להפוך את ביון למי שאפשר לכונן איתו יחסים של גדילה.
אבא של חני נפטר בפתאומיות כשהייתה בת 14. היא כותבת:
'אהבתי אותו והערצתי אותו. מותו היה רעידת אדמה שזעזעה את עולמי. הוא היה אחד במינו. [...]אבא לא היה 'אבא רגיל', שבא כל ערב הביתה. אך בכל פעם שפגשתי אותו, הוא היה מלא חום, רגישות, ויכולת אינסופית לתת אהבה ותשומת לב. '
אבא של חני עסק בריגול. בצעירותו, טרם הקמת המדינה, היה מתלבש כערבי ויוצא לירושלים העתיקה לאסוף מודיעין לגבי התקפות מתוכננות על היהודים, אגב הקשבתו לנאום המופתי. ב- 1947 עסק בריגול אחרי נאצים בסוריה. וכשהוקמה המדינה, נקרא לדגל על ידי יצחק בן צבי, והתבקש להצטרף לשב"כ. הוא היה מרגל עד יומו האחרון.
מפאת עיסוקיו אלו, היה אבא נעדר פיזית מהבית בשנות חייו, וכשהייתה בת 14 הביא מותו להיעדרותו. אבא השאיר אחריו חסר כואב. מקום שחיפש מילוי. בנוסף לכך, כל עבודתו ופועלו היו בלתי ידועים עבור חני ומשפחתה. רק שנים מאוחר יותר, אחרי 1992, למדה חני על עיסוקיו של אביה, על חוויותיו שם, וזאת – דרך ספרים ועיתונות, כמובן שלא מפיו. ללמוד על אדם קרוב מתוך ספרים, ליצור קשר עמו באמצעות כתבים, זה דבר מה שאבא "לימד" את חני. אבא נעדר ועם זאת נוכח בתוכה. היחסים עם אבא הניחו תשתית לכך. נדבכים נוספים של אישיותו התגלו לה בקריאה; חלקים שהכירה קיבלו תוקף ומילים, ואיכויות שלא יכלה לדעת נחשפו בפניה. כך, ירון לונדון, במאמר באחד העיתונים המובילים, כינה את אבא 'המסתערב הראשון'. אמנם זאת היה. יואב גלבר, היסטוריון, הקדיש את הכרך הראשון של ספרו על המודיעין הישראלי לפועלו של אבא. שם קראה חני עדויות מפי אבא. אחת מהן נחרתה חזק:
באחת ממשימות הריגול בירושלים העתיקה, אבא נתפס, ונדרש על ידי חוקריו העוינים להוכיח את ערביותו בציטוט שורות הפתיחה של הקוראן. כשידיו למעלה, כידי שבוי, החל לדקלם בשטף את הפתיחה, ולא החמיץ אף הברה. תופסיו השתכנעו ושיחררו אותו. רק בדרכו הביתה דרך שער האשפות הבין עד כמה היה קרוב למוות. באותו רגע חש חולשה, התעלף ונפל. כשפתח את עיניו – היה בבית חולים. כך סיפר אבא להיסטוריון, וכך כותבת חני: "נגעה לליבי העובדה שהוא לא היה גיבור. הוא פחד, ולמרות הפחד המשיך והתמיד, וביצע את המשימה שניתנה לו". אבא מלמד את חני על אנשים שאינם גיבורים, אנשים שעושים מה שיש לעשות. אח"כ היא פוגשת זאת גם אצל ביון בכתביו שלו על המלחמה.
דבר נוסף מלמד אבא את חני, הרבה לפני ביון: להפוך פרספקטיבות, להתבונן על העולם מנקודות מבט שונות ולנוע ביניהן. חומרים גנוזים נוספים נחשפים לפני מספר שנים, וחני נזכרת בדברים שידעה וזכרה על אבא ואישיותו. אבא המרגל למד את התרבות הערבית, וחלק בו התאהב בחומר הלימוד שלו. אביה כתב מאמרים שהקדימו את זמנם ומחו על האפליה של האוכלוסייה הפלשתינאית שמייצרת חבית נפץ. אבא כתב על דרכים בהן ניתן להשכין שלום והשאיר צוואה לא-כתובה עבור חני, שהנחילה מורשת של חתירה לסיום הכיבוש ושמירת זכויות אדם. היא כותבת: "אבא עיצב אספקט זה של זהותי המקצועית. התשתית האמוציונאלית של השער הרביעי בספר מונחת בביוגרפיה של אבא ובאישיותו הצבעונית".
אבא היה מורה דרך לחני בהתפתחותה. ואחר כך פגשה בביון. המקום הריק שחיפש מילוי מצא משהו בעבורו. יחסים מיוחדים יש לחני עם ביון וכתביו. היא מדברת איתו, היא מתווכחת איתו; היא שואלת אותו ומרגישה שהוא עונה לה, לפעמים תשובות מנחמות ומאירות, לפעמים מאתגרות, מתסכלות, מעוררות, אבל תמיד נחוות כאישיות מאד, ושולחות את חני למסע נוסף בנבכי נפשה. בכתביו של ביון מוצאת חני אתגר, מקום שמחייב להמשיך ולחשוב, דבר אינו ניתן כמובן מאליו. המחשבות שמתעוררות מובילות לפתיחתם של מסלולים חדשים, שערים נוספים.
אישיותו של ביון משתקפת בעבורה בין הכתבים, בין הערותיו, כשם שגילתה נדבכים של אבא דרך הספרים. הכבוד שרוחש ביון למטופליו והאנושיות שבו מעוררים בה יראת כבוד; יכולתו ואף המלצתו להמתין, לשתוק עד שיודעים, על הקושי הכרוך בהשעיית הציפיות לדבר; הדחייה של שימוש בז'ארגון מקצועי, החיפוש אחר הדרך הנאמנה ביותר לפגוש את האמת – רעיונות אלו ואחרים מארגנים עבור חני חוויות עבר, נטיות אישיות שלה עצמה, ומפנים אותה לכיווני התפתחות המתאימים לה.
אם כך: שני מורי דרך לחני. הראשון היה אבא. השני הוא ביון. שניהם אניגמאטיים ומוכרים בו זמנית עבורה. הספר שמגישה לנו חני היום הוא תוצר הדרך שלה, שעשתה בלוויית שני מורי הדרך שלה. איננו יודעים איפה הייתה נקודת ההתחלה של כתיבת הספר, ואם יש אפשרות בכלל לסמן נקודה כזו. והדרך הייתה אך גם עודנה נמשכת. על הדרך הזו, אולי אפילו על הרגע הזה המיוחד, כתב ביון במאמרו prelude to or substitute for an achievement.
ביון פותח עם ציטטה של קיטס, אשר מפאת ניסיונותיי הכושלים להביא תרגום שקרוב ולו במעט לאסתטיקה של המקור, אביא את דבריו כלשונם:
'I had not a dispute but a disquisition with Dilke on various subjects; several things dove-tailed in my mind, and at once it struck me- what quality went to form a Man of Achievement, especially in Literature, and which Shakespeare possessed so enormously – I mean Negative Capability, that is, when a man is capable of being in uncertainties, mysteries, doubts, without any irritable reaching after fact and reason'.
משמעה של ה-negative capability, אומר ביון, הינה היכולת להיות באי ודאות, עד אשר מגיעה הודאות. בתהליך הזה, שתי שפות דיבור יש ברשותנו: האחת היא שפת התחליף (language of substitution), והאחרת היא language of achievement. הראשונה, מזכירה את דבריו של ביאליק במסה 'גילוי וכיסוי בלשון', ומתייחסת ל'מילים המכסות', והיא משמשת כתחליף לפעולה ממשית, לתנועה נפשית, כתחליף לדבר שצריך להתרחש. והאחרת היא המילים שמשקפות את ההישג, את התנועה הנפשית שהתרחשה והובילה להישג. רעיון שגדל מאהבה, אומר ביון, מוביל לשפת ההישג, ממנו ניתן לגדול לקראת היות man of achievement. אני חושבת שמול דבר כזה אנחנו ניצבים היום.
ביון, כאבא, שימש ומשמש לחני כמורה דרך: מורה הדרך הוא מי שאתה מוצא כשותף לדיאלוג פורה, מי שדוחף אותך לשפת ההישג, ולא מסתפק בתחליפים, כפי שאומרת חני – שום דבר אינו ניתן כמובן מאליו, צא וחקור בנבכי נפשך; זהו מי שגם ברגעים קשים יודע כי הקשר עם האמת הוא המשחרר והוא זה שכאשר הוא מתגלה –נאמר בפשטות; זהו מי שגם ברגעים של כאב, רואה את הגדילה כדבר שאפשרי וראוי, כמו שחני אומרת: מי שקורא את ביון ואוהב אותו יודע היטב מהי הגדילה הנפלאה, שהתרחשותה היא דרך כאב.
חני – מצאה בדרכה את ביון. ואנחנו – מוצאים אותך, כמורת דרך. כך את, היית ועודך, עבור תלמידיך. ולכן אנחנו כולנו פה. חולקים איתך את הרגע המרגש והמשמעותי הזה. והנה מה שכתבת את, שאין מתאים ממנו להביע את הרגשתנו:
"בשנים האחרונות אני מקבלת תגובות ממודרכים ומטופלים, שמראות לי שאני מעבירה את שלמדתי אני לדורות הבאים. העברה זו הנה תהליך מסקרן, המתרחש בצורה שונה בכל אחד מהיחסים. זוהי התנסות סינגולארית וסובטילית של גדילה והתהוות. כל אדם עובר התנסות זו בצורה שונה. זוהי זכות עצומה ללוות אנשים בהתפתחותם."
In recent years, I have been getting responses from supervisees and patients, showing me that I am passing what I have learned on to the next generations. This transmission is a curious process, occurring differently in every relationship. It is a singular, untraceable experience of growth and becoming. Each person undergoes growth and becoming differently. It is a great privilege to accompany people in their development.
חני יקרה, הזכות- privilege , היא שלנו.