חיפוש
 
 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

 
 

 

שער שני: אדיפוס המלך ותורת החשיבה - פרופ' יולנדה גמפל

אדיפוס המלך ותורת החשיבהד"ר עינת אספלר רוזנבוים: ביון ראה במיתוס של אדיפוס את הפרדיגמה שאפשרה את לידתה של הפסיכואנליזה. אך כמו כל פרדיגמה, מרגע שהפכה מוכרת ומקובלת על הכל, היא סנוורה והקשתה להתבונן ולהבין את כל מרחב היחסים הטמון בה. הניתוח שהוא עורך לנושא מרתק ומעשיר את אופני החשיבה וההבנה שלנו. האפשרות להבין את הפרדיגמה האדיפלית בשני צירים: הציר של אדיפוס והמיניות והציר של הספינקס עם הכמיהה לדעת.

אלו, כשני סלילים של DNA, קובעים את האופן שבו יפעל האדם. אין מתאימה מפרופ' יולנדה גמפל לדון בהיבטים אלו. יולנדה היא פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בירושלים, פרופסור בדימוס במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. במשך השנים היא שותפה בחשיבה ובניהול של מוסדות הכשרה הפסיכואנליטיים - כיו"ר החברה הפסיכואנליטית בישראל, כסגן יו"ר החברה הפסיכואנליטית האירופאית וכנציגת אירופה בוועד הבינלאומי של הפסיכואנליזה. היא זוכת פרס סיגורני על תרומתה לפסיכואנליזה בהבנת השפעתן של תופעות חברתיות אלימות בנות ימינו. על השפעתם של השואה, המלחמות ואירועי הטרור. בין כל אלה, יולנדה גם מלווה מקצועית את בית הספר שלנו.

אדיפוס המלך ותורת החשיבה - פרופ' יולנדה גמפל

ברצוני לברך את חני על הספר הנפלא שכתבה ושדרכו היא מעבירה את החשיבה של ביון לאורך השנים ובממדים השונים של הנפש שהוא 

פרופ' יולנדה גמפל

נוגע בהן. הכתיבה של חני צנועה, פשוטה, שקטה, אוספת בכל שלב ושלב מהחשיבה המתפתחת של ביון ומוסרת לנו אותה. חני מעבירה לנו את ביון מהמקום הפנימי והחיצוני שלה מההתנסות האמוציונלית והאינטלקטואלית שהיא עשתה עם החומר הזה בעבודתה הקלינית, בחשיבה תיאורטית שלה ובחייה בתוך המדינה הזאת. היא נותנת לנו את זה ברוח של ביון.

הבקשה של חני

היא שאתייחס הערב לחשיבה מתוך נקודת הראות של ביון. ביון נשען בתיאוריית החשיבה שלו על פרויד ובמיוחד על המאמר "ניסוחים בדבר שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית". פרויד פיתח את הרעיון כי החשיבה מורכבת משתי שכבות, שתי תצורות של תהליכים, תהליך ראשוני שקשור ללא-מודע וכולל פעילות מנטאלית אסוציאטיבית המבוססת על עיקרון העונג, ותהליך משני שקרוב יותר לחשיבה כפי שביון התייחס אליה וכולל את המערכת הטרום-מודעת ואת הקישור בין ייצוגים לבין מילים. בעוד שפרויד ראה בחשיבה אמצעי להפחתת מתח, ביון רואה בה אפשרות לצמיחה נפשית.

בהכנה של נושא זה לא יכולתי להימנע מלחשוב על המצב הקיים כרגע שנוכח ברקע. בזמן הזה אנחנו חיים במצב חירום וההתדרדרות חמורה. זה הזמן לעצור ולחשוב. אנחנו רוויים בתכנים וערכים, ואמונות הקשורים להעברה בין-דורית משני הצדדים. שני הצדדים נמצאים במצב של סבל מתמשך. שתי הקבוצות שותפות במסורת של אלימות וטרור, הכל כל כך רווי שאין שום מרחב ליצור חשיבה, ובכדי ליצור חשיבה עלינו להכיר בקיום של האחר הדומה לנו בהרבה דברים, אך גם שונה, על מנת שיתאפשר לנו ליצור איזה מרחב לחשיבה ואולי לחיבור.

ביון מקדם כמה הנחות הקשורות לתהליך ולתהפוכות שמובילות לאיסוף תחושות פזורות שאינן ממוקדות, שלא ניתן לבטא אותן כרגש והן אינן המפגש המדהים עם החוץ שאליו התינוק לא מוכן מספיק ושהוא צריך להתמודד מלווה עם תחושת התסכול הבלתי נמנעת ולפעמים הרסנית. הפרה-קונספציה מאפשרת הכנה זו דרך כך שהוא יכול להתחבר להתנסות ממשית של מפגש עם השד ואז מתקיימת מודעות של מימוש שתאפשר התפתחות של קונספציה. כך, זה מאפשר שהחוויה הקטסטרופלית תהיה מוגבלת להתנסות מתסכלת. הקונספציות הן תמיד מחוברות להתנסות אמוציונלית של חוסר סיפוק וסבל. אם היכולת לשאת תסכול הנה טובה דיה, הלא שד הפנימי נהפך למחשבה ומכשיר לחשוב את המחשבות ואכן מתפתחת היכולת לחשוב שמאפשרת לשאת את התסכול.מובנות. הואמקדם את זה לידי פעילות של חשיבה. בכדי שהחשיבה תוכל להתקיים נחוצים תנאים נפשיים מסוימים שמאפשרים את התפתחות המחשבות ומכשיר שלוקח על עצמו את החשיבה. המחשבות הנוכחות הן אלה שילחצו על המכשיר הנפשי ויכריחו את הנפש לפעילות והתפתחות החשיבה. פעילות החשיבה עוברת מפרה-קונספציה להמשגה ואלה מציגות קונספציות או מחשבות מוכרות. הקונספציה, החשיבה נוצרת על-ידי המפגש של פרה-קונספציה עם האובייקט הצפוי. הפרה-קונספציה הוא מצב מנטאלי של ציפייה שהוא נתון מולד שקשור לציפייה לשד. הפרה-קונספציה היא הציפייה הפוטנציאלית של השד, מאפשרת לקדם חוויה קטסטרופלית הקשורה לתחושות, אמוציות וסבל.

היינו יכולים לסכם את זה שביון מנסה להגדיר שדה ומנסה לתת לכך פרספקטיבה בתוך כלי שבתוכו ישנו מובן מדעי וגם לוגיקה מתמטית. הוא מתחיל עם הפרה-קונספציה שדרכה הוא מנסה לפרש ולהבין את התנועה הבלתי מודעת ולוקח בחשבון את התפקוד של סיסטמה שיש לה את המינימום של תכונות. לפי ביון החשיבה היא הדבר המתרחש בהיעדר הדבר עצמו, היא נועדה להחליף את הדבר ולהקטין את

התסכול אשר נוצר בהיעדרו. חשיבה היא המסלול שמתפתח כאשר הפעולה נמנעת. (כלומר, השד הרע הוא המעורר את עיקרון המציאות, ורק מול תסכול עולה הצורך לחשוב כדי לפתור אותו).במקרה של חוסר יכולת לשאת תסכול, צימוד של פרה קונספציה ומימוש שלילי מובילים להיווצרותו של אובייקט רע שאינו מובחן מהדבר כשלעצמו (כלומר, אין יכולת להתייחס לחוסר בחוויה אלא רק לחוש בו כקיים באופן מוחלט.

המודל הבסיסי שלו, פרה-קונספציה מולדת שמתפתחת כמבנה ובמידה מסוימת cogito יהיה רשום בצורה של אני קיים כי אני חושב. זאת אומרת שבשבילו הסובייקט הוא סובייקט של שינויים בחשיבה ושהבלתי מודע הוא חשיבה; התפתחות המחשבות (החומר) והחשיבה

(המנגנון) הם המובילים להתפתחות החשיבה (התהליך). כלומר, ביון מדגיש כי החשיבה מתמודדת עם המחשבות ולא נובעת מהן.

המחשבה נולדת מחוץ למרחב שיש בין אם ותינוק, מחוץ לחיבור שמקשר אותם, מחוץ לתקשורת הפרה-ורבלית שהיא מכוננת, אך החשיבה בשביל ביון היא אמוציונלית ותמיד כוללת בתוכה מפגש עם המציאות והלמידה מן הניסיון.

ואז הוא צריך לחשוב עליו כמו רשת שיש לה מן לוגיקה שמזמנת את החשיבה. הוא מתייחס לאיזו אמת שהיא שאינה מודעת ואי אפשר להגיע אליה, אך בו בזמן יש לו לוגיקה משלה, שלא כוללת בתוכה שום סובייקט ושום אובייקט. הם מתקיימים רק לאחר מכן. מה שרואים קודם זה הפרה-קונספט המולד שהוא קונספט ריק ושאחר כך יש המשכיות. הוא משתמש במושג הקנטיאני של חשיבה בלוגיקה המודרנית, במקום בו החשיבה היא אינה חומר אלא צורה שמארגנת את התרבות ובגלל זה היא קובעת את הצורות הספציפיות של קשר עם המציאות. מאז התיאור הזה של יצירת החשיבה, במקום בו יש מפגש בין פרה-קונספט עם מימוש נותן מודל של סיפוק שונה מזה של פרויד כי מפגש זה יוצר המשגה ואכן המשגות קשורות כל הזמן לחוויה של סיפוק; אבל ביון נוגד את עצמו תכף ומיד, שהחיבור הזה קשור לחוויה שלא שד או שד שלא קיים בתוכו ואז הצעד הבא תלוי ביכולת של התינוק לשאת תסכול ובאופן מיוחד תלוי בהחלטה לברוח או לשנות את התסכול.

בכדי להיות מסוגל לחשוב אנו זקוקים לסביבה אוהבת. גם כשאנחנו קטנים בידיים של הורינו וגם לאחר מכן, כמעט בכל השלבים בחיים. מרחב החשיבה הוא ללא גבולות וכל רגע צפה פרה-קונספציה שיכולה להפוך למחשבה ולמושג. בכדי לעשות את ההעברה מפרה-קונספציה למחשבה מתרחשת, כל עוד אנחנו ממשיכים לחשוב, כל פעם עלינו לעזוב מושגים רוויים בכדי לאפשר קליטה של החדש. כלומר, חשיבה בצורה כזו היא לא רק פעילות אינטלקטואלית, יש בתוכה המון אינטואיציה והמון אמוציה. לחשוב זה תהליך בתנועה. בכדי שמחשבה תיוולד צריכים להופיע שני רכיבים, יש להכיר את האחרות ואת החיפוש המתמיד של חיבור.

את המפגש המתרחש בין התינוק עם האם, שכולל בתוכו את הציפייה לשד שבעצם זו נוכחות של מיכל שמאפשר להתמודד עם התסכול, להמתין, לשאת את התסכול כמפתח כניסה לעולם החשיבה. כשממתינים מדמיינים, חולמים, מגדילים את היכולת לחשוב וליצור. בכל תחום של פתולוגיה המטופל נוטה לשבור, לקרוע את המיכל. לדוגמה: הפלישה מפתה או התוקפנות, יצירה של בלבול או חרדה התוקפים את החיבורים בנפש של המטפל. ביון מחשיב את reverie כתמיכה של אהבה או שנאה של האם במערכת היחסים עם התינוק.

בטיפול זה מוביל את המטפל למצוא מודל של קשר בין אם-ילד, רחוק או מרוחק וישן שעלול להזכיר מה שקורה בפגישה טיפולית, כאן ועכשיו. המשימה של המטפל היא לא להפוך לאם על ידי פעולה של חשיבה מאגית, אלא לספק כמה מהתכונות שיש לאם בתפקיד של מחסום מגן ו'אני עוזר'. אם זה נכשל זה מוביל לעיוות האני.

חני, בפרק על החשיבה, מביאה לפנינו כמה דוגמאות של עבודתה הקלינית במקום בו היא מיישמת את כוונותיו של ביון בתוך השעה הטיפולית. המקרה נמצא בדף 53 של הספר שלה. אסכם בכמה משפטים. מדובר בפציינטית שנכנסת לשעה הטיפולית אחרי שאיבדה את התיק שלה עם כל המסמכים וגם מדברת על אבדן הטלפון. חני אומרת לה: "את לא אסופה, דברים נופלים ממך. זו פעולה של כשלון לומר משהו במילים. אולי מה שאת רוצה להגיד הוא שאת לא מוחזקת". חני ממשיכה בתוך השעה בכיוון זה והמטופלת אומרת: "לא, אני לא מרוכזת, אני לא לוקחת אחריות". המטופלת לא מתחברת לאמירות של חני. "על מה יש לדבר?" היא אומרת. "אני לא לוקחת אחריות וזהו".

אחרי כמה דקות של שקט חני אומרת (בתרגום חופשי): "אני לא אתן לך להתחמק מזה, יש כאן משהו שאנחנו יכולות להמשיג שיאפשר להתאסף".

P: "Someone stole my bag, with my wallet and cell-phone in it.

I was at a memorial service and I left the bag on the front seat. I didn't

think people steal in cemeteries. I'm constantly putting out fires. I'm paying

for several cell-phones now, every month. This kind of thing happens to me all

the time. I just keep losing and losing things."

H: "You're uncollected. Things fall off of you. This is an

action which has failed to say something through words. Maybe what you want to

say is that you're not being held."

P: "I don't think so. I'm just not focused enough. I bought some

bags of coffee at the super-market, I put them on the roof of my car. When I

got home – no coffee... I just have to accept that this is who I am."

H: "This absent-mindedness says something that needs to be

translated into words. You're acting against yourself. Why are you accepting a

state which is harmful to you?"

P: "What is there to talk about? I'm irresponsible and that's

that."

Silence.

H: "I don't feel like letting you get away with this. There's

something here, and if we could figure it out, you'll be able to get yourself

together."

חני לוקחת על עצמה פונקציה אמהית, לאסוף, לשים גבול ולשמור. ואנחנו יכולים לראות בהמשך לשעה שזה בא לידי ביטוי. דוגמה נוספת, עמוד 59 מטופל שמתלונן שישן בלי סוף. חני אומרת לו: "עלינו לתרגם את מה שאתה אומר לדימוי. מה היא האסוציאציה שיש לך

על השינה הארוכה?" המטופל עונה לה שאין לו שום אסוציאציה. "אני רק ישן". חני אומרת לו: "אני יכולה לשתף אותך באסוציאציה שיש לי?" המטופל משיב בחיוב. חני אומרת: "אני מנסה לראות דימוי. אני רואה אותך בתוך הרחם. אני מרגישה שכשאתה ישן אתה מנסה לחזור לרחם". המטופל עונה לה: "מעניין. אף פעם לא חשבתי בצורה כזו. הדימוי שיש לי עכשיו הוא שנולדתי מכוס של מים שמישהו שופך על הרצפה. נולדתי על הרצפה. אף אחד לא היה שם להחזיק אותי, להגדיר אותי, לשים לי גבולות". חני משיבה: "אני מניחה שזו עבודתי לעזור לך למצוא דרך אחרת להיוולד ולהחזיק אותך".

P: I've been sleeping for hours on end. I slept for twenty straight

hours this weekend. During the day, I keep my room dark. I don't want to see

the daylight. I snuggle up in the dark and go to sleep. I want to stop sleeping

so much, but I can't. Some weekends I spend thirty hours sleeping.

H: Your sleep is saying something we need to translate into an

image. What is your association to this long sleep?

P: (thinking for several minutes) I don't have any. It's just sleep.

H: Can I share my association with you?

P: Yes.

H: I am trying to see an image. I see you in the womb. I feel that

by sleeping you're trying to go back to the womb.

Silence.

P: Yes. That's interesting. I never thought about it that way. The

image I'm getting now is that I was born as if from a glass of water that

someone was pouring out on the floor. I was born on the floor. No one was there

to hold me, define me, to give me borders.

Silence.

H: I suppose that is my job – to help you find another way to be born

and to hold you.

This vignette shows my attempt to bring to life the thoughts that

the patient had put to sleep. From here on, we slowly made our way through the

various meanings of sleep, until we reached the place where she could remember

her dreams, bringing life into our shared thinking in the analytic process.

הניסיון שלה להביא לחיים את המחשבות שהביאו את חני מדגימה את המטופל למצב שינה.שתי הדוגמאות האלה מעבירות לנו את הלך רוחו של ביון בת החשיבה התמקדה באופן בו נוצרת היכולת לייצוג החוויה הנפשית. ביון תיאר כי בנפש קיימים רכיבי ביתא המהווים

 רשמים תחושתיים וחושיים גולמיים אשר אינם מתהווים לכלל מחשבה או משמעות. בתהליך הכל נורמטיבי האם מבצעת עבור התינוק את פונקציית אלפא בה מותמרים רכיבי ביתא לרכיבי אלפא - רכיבים המהווים רסיסים ראשונים של חשיבה, ואותם ניתן לעבד לכדי מחשבות

 

משמעותיו תהליך הגדילה הוא אינסופי ותמיד קטסטרופלי. יצירת מכשיר לחשיבת המחשבות היא תהליך שגם מלווה את הגדילה, שלוקח זמן, אך בתוך התנועה הזאת, כחלק מההתנסות, יקרו דברים לא צפויים שיביאו איתם את השינוי. האפשרות של חיבור אמוציונלי, חיבור שהוא מרחב דינמי, חי, משתנה מאפשר יצירה של מחשבות חדשות. נושא נוסף שחני ביקשה ממני להתייחס הערב מתוך נקודת הראות של ביון הוא תסביך אדיפוס.

ביון נוכח לדעת שלקומפלקס האדיפלי יש רכיבים שפרויד לא הדגיש אותם. הוא מניח שהרכיב המיני בתוך המיתוס לא יכול להיות מובן אם לא מקשרים אותו לרכיבים אחרים: העקשנות בה אדיפוס ממשיך את החקירה שלו על הפשע למרות העזרות של טירסיאס. ההקשר הזה משנה את הורטקס, את המבט שיכול להיות לנו על המיתוס. בכדי להוכיח את זה ביון מבודד את הרכיבים הפחות משמעותיים של המיתוס. הפורמולציות של האורקל, האניגמה של הספינקס, ההתנהגות היהירה של אדיפוס בחקירת העניין ואז הואשם בהיבריס. לאלמנטים האלה צריך להוסיף את המגפה, ההתאבדות, העיוורון, הגירוש והמוות.

טירסיאס מייצג את ההנחה שמה שיודעים הוא שקרי וקשה ושקשה לקבל את האמת. הספינקס מצידה מגרה את הסקרנות ומאיימת עם מוות אם לא מספקים אותה. חני נותנת לספינקס את התפקיד של הרוע, של קיצוניות חברתית אלימה. הספינקס עומדת במקום של הציניות, של חוסר עומק בדבר הליניארי השטוח אדיפוס מייצג גם את ההצלחה של הסקרנות שבמידה מסוימת מסמלת את היושר המדעי. ביון חושב שכדאי להוסיף את המיתוס של גן העדן ומגדל בבל בכדי לחזק את מה שישנו גם במיתוס האדיפלי שהגישה של האלוהים היא נגד הידע כי אז מערערים את גדולתו. שלושת המיתוסים האלה מציינים כמה אלמנטים פסיכואנליטיים. אלוהים הוא גורל אומניפוטנטי, כל יכול, נוגד את החקירה של הידע. הפנטזיות של בליעה וגירוש, של חדירה והידע שמחפשים הן אסורות וכוללות בתוכן את הידע ואת העונג המיני. כלומר, במיתוסים אלה יש עידוד לקיום המשאלות האסורות.

איך ביון מתייחס לאדיפוס הינו טקסט שונה משל פרויד ומה שנולד מזה היא ראייה שלא מבטלת את השנייה. שתי הפרספקטיבות הן בדיאלוג. הרצון להגיע לאמת הפנימית ולחקור את מסתורי החיים נמצא במרכז ההבנה. כמובן שדרך זאת מלווה בכאב ובסבל כי זה מכריח אותה לפגוש עמדה מסוימת, את העיוורון שלנו. מי שבא לאנליזה או לפסיכותרפיה פותח בדרך של חיפוש ושל גילוי של האמת שלו ובלמצוא תשובות ומוכן לאסוף ולקבל תמונה מהרכיבים הבלתי מודעים ששזורים בסיפור שלו ובהתהוות בתוך החיים. כל ההסתכלות על הסיפור

של אדיפוס הוא סיפור של חיפוש דרך בחיים, על ירידה מסוימת מהכל יכול ומחוסר האונים בו בזמן. כמו אצל אדיפוס, כל אחד מאיתנו "יודע" משהו שהוא לא יכול לחשוב ולא תמיד אנחנו מוצאים את המילים אותן אנו רוצים לומר. כמובן שבסיפור של אדיפוס הנוגע לפוזיציה האתית של המנהיג, של הפסיכואנליטיקאי וכמובן, שמתייחס למצב שלנו.

 על התכנית ללימודים מתקדמים לקרוא את ביון היכנסו לכאן