״גשר מעל מים סוערים״ רוני פרישוף

״גשר מעל מים סוערים״ : אינטימיות טיפולית כגשר בין סבל להנאה, מוות לחיים, בטיפול בניצולי שואה. רוני פרישוף

הידעתם שילדים שהיו בשואה חוו הזדקנות ביולוגית מהירה, מה שהתבטא למשל, בהופעה כבר בנעורים של מחלות זיקנה כמו קטרקט ופרקינסון? עובדה מצמררת זו היא רק דוגמא  לגזילת הילדות ורמיסה של כל מרחבי הילדות שמוכרים לנו: המשחק, הדמיון הפורה, אשליית הכל-יכולות, חוויית הבסיס הבטוח ותהליכי ההתקשרות, שקרסו כולם אל תוך מימד ההישרדות והתבגרות כפויה ומואצת. תקצר היריעה הבוקר מלפרט את מימדי הסבל והנזק הנפשי שחוללה השואה למי שנולד לתוכה, ואת סכנת השחזור והרה-טראומטיזציה שהזיקנה עצמה ואיומיה הגופניים, החברתיים והפסיכולוגיים, מציבה על אנשים אלו. אתמקד בפוטנציאל של המפגש הטיפולי לשקם משהו מחוויית החיות במסגרת הברית האנושית האינטימית הנוצרת בטיפול.

פאני היא ניצולת שואה שהושמה במסתור אצל נוצרייה בעד תשלום, בעוד כל משפחתה, הורים, שני אחים ושתי אחיות, נרצחו. היא היתה חבוייה שלוש שנים בחדרון, וסבלה מהתעללות מינית של בן הנוצרייה. כל חייה הבוגרים התאמצה להדחיק את השכול והטראומה, להשתלב בארץ כמו ״צברית״.״אני בחרתי בחיים!״ היא מצהירה, ואכן היא היום אלמנה מטופחת, ומושקעת במשפחתה. העברית המשובחת שבפיה, שאין בה זכר למבטא זר, לא מסגירה את הכאב ופחד שנחבאים עמוק בתוכה. בטיפול לא מוכנה לדבר על העבר, אלא מבקשת עזרה בהרגעה עצמית ושמירה על תפקוד טוב גם לאחר מות בעלה.

באחת הפגישות מספרת שקפצה לבית בתה אחה״צ, ומצאה את נכדתה בת ה9 לבד בסלון, צופה בטלויזיה. היא מתלוננת על הזנחתה של הילדה, ומבקרת בחריפות את ביתה, שדואגת לקריירה שלה על חשבון ילדיה. אני שומעת בדבריה רמז לקנאה של פאני בביתה על הקריירה שזכתה לה, ואולי גם מתוך הזדהות שלי עם הבת העובדת, אני מנסה לפייס את פאני ולהסביר שילדים צריכים לא רק נוכחות הורית, אלא גם שההורה יהיה ממומש ומסופק ושאולי נכדתה מרוויחה מכך שאימה מצליחה גם אם היא לא תמיד בבית.

דברי לא מרגיעים אלא להפך, פאני כנראה מרגישה שאני נוטשת אותה, היא מתחילה להתנשם בכבדות. נראית אובדת עצות, וממלמלת בטון מבולבל ״אבל היא רק בת תשע ..... לבד לגמרי.. מי שומר עליה..? נעולה על הטלויזיה.. רק דוממים יש לה בחייה.... היא נקשרת לדוממים.. לא יודעת לאן הלכו כולם.... מי הדמויות בטלויזיה? הן לא ממשיות..., הן לא רואות אותה הן לא מדברות איתה.. הן אפילו לא יודעות על קיומה.... היא כל כך בודדה.... זה ממש אסון.. ״

מילותיה מטלטלות, ואני מגיבה ״נדמה לי שאני שומעת עכשיו את הבכי של פאני הקטנה, קוראת אלינו ממעמקי הנפש שלך.. היא לבד.. בחדר החשוך.. לא יודעת לאן נעלמו כולם..״

פאני מתמלאת דמעות, שקטה שלא כהרגלה, ומהנהנת.

אני מציעה ״את מוכנה שנהייה איתה קצת, עם פאני הקטנה?״, היא שוב מהנהנת. אני מציעה שנעצום עיניים ונדמיין את פאני בחדר המסתור. לאט לאט היא מתארת את מה שרואה בחדר: את פאני עם צמותיה ארוכות עד הרצפה, את הקירות הסוגרים עליה, ואת מה שהיא מרגישה: בדידות, פחד ובלבול. ״מה פאני צריכה עכשיו?״ אני שואלת ״שמישהו יהיה איתה..״.

אני שואלת אם אפשר שניגש לפאני, אני מצד אחד והיא מצד שני, ופאני מהנהנת ונראה שמצליחה לדמיין זאת. אני מוסיפה שאנחנו מחבקות את פאני ומרגיעות אותה, אנחנו איתה והיא לא לבד.. פניה וגופה של פאני הולכים ונרפים.

אני מוסיפה, פאני גם אני איתך, את לא לבד. את פה בחדרי, ואת בטוחה, אני שומרת עלייך. פאני פוקחת עיניים ועיניה מחייכות אלי. לאחר שהתאוששה חזרנו לדבר על נכדתה, ״בניגוד אלייך״ אני אומרת ״ יש למיכלי בית בטוח ובעיקר סבתא מסורה שמלווה ורואה אותה מיום לידתה. לפעמים את פוחדת שיקרה מה שכבר קרה, מה שקרה לך..״

פאני תמיד סיפרה לעצמה ולעולם שהיא רוצה לשכוח, להשאיר את העבר הנורא מאחור, לבחור בחיים, אך במידה רבה היה זה אך למראית עין. עמוק בתוכה כמו בכמוסת זמן, היא נאחזת ביקירה המתים ובילדותה האבודה, ורק קליפתה החיצונית משתלבת לכאורה. לאחר אותה פגישה משהו בקליפה הזו נמס והנפש הציצה ממחבואה. המשכנו לבקר ולתקשר עם פאני הקטנה, ובמקביל, הקשר עם נכדתה קיבל עומק ונפח שלא היו בו קודם. מיכלי, אכן ילדה בודדה דור שלישי לשואה, התקרבה אליה מאד, ויחד הן הלכו לתאטרון עדות בו המחיזו את סיפורה של פאני, בדרגה שמתאימה לשתיהן.

סיפור הטיפול בפאני בא לאמר, שהאינטימיות הטיפולית, המפגש מלב אל לב, תוך נוכחות פעילה של הקשר, מאפשרת מרחב מוגן בו ניתן לחיות את ההווה מבלי לנטוש את העבר או לבגוד בקורבנות, שבו אפשר לגעת בעבר מבלי להסתכן בנפילה לבור של כאב ובשיחזור הקטסטרופה. גם אם יש כשל אמפתי או חוויית נטישה כפי שקרה בתחילת מפגשנו כאשר הזדהתי עם ביתה וזנחתי את פאני, זה ניתן לאיחוי ולשיקום ואינו קטסטרופלי. האינטימיות הטיפולית היא מקום המזמין להרפות ולהתמסר לחוויה הנפשית ולקשר אנושי, מבלי לשכוח ומבלי להענש, שכן טראומה שחוללה בידי אדם נרפאת ביחסים אנושיים.

כשאני חושבת על אינטימיות טיפולית עולה בדעתי מודל המיכל של ביון. לפי ביון האדם משתוקק לחלוק את מעמסות נפשו עם אחר שישמש לו כמיכל. מתקיימת בו פנטזיה לא מודעת לפרוק תחושות וחומרים בלתי נסבלים ולהפקידם באופן גולמי, גופני כמעט, אצל אחר שאפשר לסמוך עליו. האחר, המיכל, יזדהה עם שהושלך, יחווה חומרים קשים אלו על בשרו, ובעזרת יכולותיו הנפשיות יהרהר ויעכל אותם בתהליך ה״רברי״, או בעברית שרעפים או חשיבת חלום. בתוך כך, ישיבם אל המשליך טיפין טיפין כחומר מנטלי שאפשר לחוות ולשאת. מעין ״דיאליזה״ נפשית.

מנגנון זה של הזדהות ההשלכתית מזין פנטזיה של אחדות עם האחר. חומריי שלי נמהלים בשלו, אנחנו הופכים למערכת אחת, שבה אני מתחבר אל עצמי ואל חומרי הנפש הקשים שלי, דרך אחר מיטיב, שאני מזדהה איתו ומזהה עצמי בתוכו. באינטימיות הנוצרת בתהליך ההכלה, העצמי מצד אחד מתמוסס אל תוך אחר, ובה בעת הוא מתחזק ונהייה יותר ברור ומובחן לעצמו. מלאני קליין שזיהתה לראשונה מנגנון זה סברה שבגלל עוצמת ההשלכה הוא מרוקן ומחליש את העצמי, אך מימד ההכלה והתקשורת הטרום מילולית שהוסיפו ביון וממשיכיו אוגדן ואחרים, מלמד עד כמה הוא דוקא יכול לחזק..

חלק נכבד מאד מהתקשורת הרגשית של מי שהיו ילדים בשואה נעשה דרך המנגנון הקדום הזה של הזדהות השלכתית. וזו מהסיבה שהטראומה היתה כה קשה ומפושטת וכה מוקדמת, לפני היות סמלים וייצוגים, לפני היות מנגנון עיכול מנטלי, ובד״כ ללא חווייה רציפה של דמות מתווכת ומכילה. הטראומה מתקיימת בנפש ובגוף כרסיסים ללא דימויים, זכרונות ברורים או שפה לתארה. גם ערוצי תקשורת רגשית, היכולת להביע רגש ולבקש מענה לצורך, לא התפתחו כראוי תחת תנאי הלחץ וההישרדות. תפקיד המיכל של המטפל הוא לקלוט רסיסים אלו אל תודעתו ולעכלם כך שמחומר רעיל הם יהפכו לחומרי נפש מיטיבים, ולהשיבם כצורך גופנפשי שאפשר לתת לו מענה. זהו תפקיד קשה, תובעני, מאיים, אתה ממש מאפשר לנפש אחרת לפלוש לתוכך ולערבב אותך מבפנים, בתכנים ותחושות איומים לפעמים, מבלי לדעת מה של מי, איפה אתה מתחיל והוא נגמר. מקור המילה רוורי בצרפתית עתיקה הוא ״דליריום״ או ״הזייה פרועה״. אך זהו גם תפקיד שהוא לעולם לא עקר, ויש בו שליחות והתרוממות הרוח.

דוגמא:

לאה היא מטופלת בת 75, התאלמנה לפני 40 שנה מבעל אף הוא ניצול שואה שהיה מכה אותה. היא אישה קשה מרירה, רודה בסביבתה ומרחיקה ממנה כל נפש חיה. גם עלי כועסת ורוטנת. תלונותיה חוזרות על עצמן, נדמות חסרות פשר ומשמימות. מה שעוזר להיות עם לאה הוא ידיעת ילדותה: ילדת שואה, אביה נעלם בשלב מוקדם מאד ולא שב, ואימה ואחיה התינוק, שהיה בזרועותיה, נרצחו במהלך אקציה ביריה לנגד עיניה. רק בת 7 היתה כשברחה אל היערות עם אחיה בן החמש. הוא ננשך ע״י זאב ולאה בתושייתה הצילה את חייו. הילדים הצליחו לשרוד בשוטטות וקיבוץ נדבות בין כפריים. לרוב היא נדחתה בגלל שהיתה מסריחה ושורצת כינים ולאו דוקא בגלל יהדותה. ״מילא שיפחדו ממני שישנאו אותי, הם נגעלו ממני!״

לפגישה מגיעה עצבנית, פותחת ״זו במועדון תפסה תחת, תפסה לי את הכסא. הכסא שלי.. מה היא חושבת שהיא.״

אני מבינה שעומדת להתרגש עלי התקפת תלונות.. ליבי צונח, האינסטינקט ההישרדותי הוא להינעל, לתפוס מרחק, לעבור לטייס אוטומטי לובש חיוך סימפטי, ואכן זה קורה לנו לפעמים, הרי גם אנחנו רוצים לשרוד. ובכל זאת תפקיד המיכל, גם כשהתכנים מתישים וחוזרים על עצמם שוב ושוב, הוא לפתוח את הלב והתודעה, להאזין ברוב קשב לנאמר וגם למה שהופקד בתוכנו, להרהר, לייחל שאולי הפעם יעלה בדל חדש של חווייה..

״בשבת ביקרו אותי סוף סוף הוד מעלתו הבן ומשפחתו, שלא יעשו טובות עדיף להישאר לבד כמו כלב תאמיני לי. אחרי שערכתי את כל השולחן, כל הבוקר עבדתי על זה ואת יודעת אני אישה חולה, ולפני שאכלנו כלתי הרימה את הצלחות ושטפה אותן כאילו שהן מלוכלכות שמלוכלך אצלי.״

אני קשובה למה היא אומרת מאחורי הזעם, מה כואב לה. אני שומעת את תחושת הדחייה, שכלתה לא מוכנה להכניס פנימה את הלכלוך שלה, כמו הכפריים שנגעלו ממנה ולא הכניסו אותה לבתיהם. האם היא מבקשת ממני שאסכים להיות במגע עם הלכלוך..? להכניס לתוכי את הדברים המגעילים שלה?

היא ממשיכה, והנכדה שלי, כזו יפה היתה פעם, אבל השמינה, והכל פה בתוכעס, התוכעס נשפך מהמכנסיים, איזה תוכעס גדול נהייה לה, ממש בושה..

אוקיי. יש מוטיב חוזר, קשה לי עם הבוטות בה מדברת על נכדתה, עם השימוש החוזר במילה תחת.. הגועל והבושה מתגנבים גם אלי, יש לי קצת בחילה ואני זעה בכסא באי נוחות.

ולאה ממשיכה, יש לי קוצים בטוסיק היום, נראה לי שאלך מוקדם הביתה, אין לי סבלנות..

משתררת לרגע שתיקה.. צפים בדמיוני דימויים של טוסיקים.. טוסיקים וקוצים נעוצים בהם.. עולה לי תמונה של בני שהיה תינוק מאד קשה להרגעה, והיה מוכן לעשות את צרכיו בחיתול רק כשהוא מוחזק בזרועות מישהו שבוטח בו. כשחיפשנו לו מטפלת הופיעה אשה חמה, ומיד כשנשאה אותו בזרועותיה נשמעה תרועת חצוצרה בחיתול, כך הוא הודיע לנו שהיא נבחרה.. ואני מהרהרת, איך הילדה הקטנה הזו עשתה את צרכיה ביערות, ואחיה הקטן? מישהו עזר להם? מישהו ניקה אותם? מי לא נגעל וטיפל בה ובצרכיה?

״למה קוצים בטוסיק לאה? מה קורה?״ ״סתם אין לי סבלנות היום, מועקה כזאת..״ ״אבל יש לך אקטואליה, החוג שאת הכי אוהבת?״ ״כן אבל אני רוצה להיות בבית״. ״מה יש בבית שחסר לך פה.״ ״אני מתביישת.. האמת שאני צריכה לשרותים.. אני אוהבת בבית.. אני אוהבת לשבת כמה שצריך..״ ״ופה..?״ ״למטה במועדון ישר דופקים בדלת, טח טח טח, כמה זמן.. צאי כבר.. כמו נאצים דופקים.. זקנים כל רגע יש להם לשרותים״ ״את יודעת אצלנו בקומה יש שני תאים שקטים, יניחו לך..״ ״לא לא.. זה שרותים לצוות.. יגרשו אותי..״ ״חס וחלילה לאה, עמך - זה הבית שלנו.. כולנו שווים.. והשרותים של כולנו, והם נוחים ושקטים.. בואי אני אלוה אותך, יהיה לך שקט וזמן כמה שאת צריכה..״

לאה נענית אך לא מצליחה לקום מהכסא, האשה שבראשית הטיפול היתה גדולה וכבדה היום, כעבור עשור, היא קטנה מקופלת מכופפת. אני אוחזת בה, היא נאחזת בי, והיא כמו גוזל קטן בזרועותיי.. אני מרגישה את הגוף הקטן הדחוי, שעצם ממשותו בעולם המיט עליה סכנת הכחדה ומיאוס ושגם בזקנתה הוא קמל ובוגד בה. היא מתרפקת עלי לרגע, ומעבירה את משקלה בזהירות למקל ההליכה. אנחנו פוסעות אט אט לשרותים, מחכה לראות שהיא מסתדרת, קצת שומרת על הדלת, וחוזרת לחדרי. בשלוש, בסיום יום העבודה אני עוברת ליד המועדון, שומעת אותה צוחקת עם חברות. כמה נדיר ונעים צליל צחוקה.

ימים ספורים אחר כך מאובחן אצל לאה סרטן אלים בקיבה ובתוך זמן קצר היא מתה.

לאה, אישה מרת נפש שחייה ספוגים בגווני הטראומה כפי ששמעתם, הצליחה לתקשר עימי בהזדהות השלכתית את הצורך הכמוס והראשוני שלה בליווי, מגע ובטחון ברגע הכי חשוף ופגיע של בן האדם. אני מרגישה שבערוב ימיה הקשים זכיתי לתת לה בית לצרכים ראשוניים, גופנפשיים טרום מילוליים, שהשואה גזלה ממנה, ולהשיב אותה ברוך אל חיק אימה.

בשיח על טראומה, רבות מדובר לאחרונה על צמיחה פוסט-טראומטית. בגילאים בהם אנו עוסקים, גם הזכות לאפשר רגרסיה אל הילד הפגוע וללוותו באופן מותאם ונענה לקראת מותו, מהווה צמיחה רוחנית עבור המטופל והמטפל כאחד.

ונשוב ללעניין המיכל. כשאנו חושבים על הזדהות השלכתית אנחנו בד״כ מתייחסים להפקדה של חומרים הנחשבים לבלתי נסבלים: חרדה, זעם, רדיפה, ריקות, מוות, שיעמום, לכלוך, גועל, השפלה, פגיעות, כשלון. בטיפול בנפגעי אלימות, במיוחד בולטות ההפקדות של קורבניות ותקפנות, דרך דינמיקה בינאישית מאד קשה ומפעילה. את כל אלו חווינו על בשרנו, החוויה מוכרת לנו היטב, ויש לנו פחות או יותר כלים טיפוליים להתמודד איתה. האתגר הוא בעיקר להישאר קרוב ומכיל, ולא להתרחק או לדחות באופן אינסטינקטיבי.

בעיניי, בעולם של חלק מניצולי השואה גם רגשות חיוביים, שכולנו שואפים לחוותם, כמו תשוקה, עונג, מיניות, חופש, נתפסים לפעמים כקשים ובלתי נסבלים שיש להיפטר מהם.

כדאי שנכיר ב״עולם ההפוך״ הזה, ובחוקיו הנפשיים, שכמו נוצרו ב״פלנטה האחרת״.

מדוע זה כך? אשמת הניצול, איך אוכל להנות בזמן שיקיריי נרצחו.. נשארתי בחיים, שרדתי, אבל אסור להנות! הפחד לשכוח.. שהרי אנו מצווים ״זכור״! חווייה מהנה נחווית כהרפייה ברגע ההווה, דבר שהוא מעין הפקרת שמירה ובגידה בזכר הקורבנות. הזדהות עם התוקפנות והחיפצון הנאצי, והזדהות עם המתים, כמו שאמרה לי לאה בראשית הטיפול ״אני לא אישה חיה אני חפץ מת״, פחד שאם נרפה ונהנה הטראומה תחזור על עצמה, שוב הכל יקרוס כי לא נזהרנו. פחד מקינאה, צרות עין, ואויבים המשחרים לטרף. כל אלה יוצרים טאבו של ממש כנגד הנאה עונג והיות בטוב, והפעלת הגנות אקטיביות נגד תחושות מסוכנות אלו. ״אם אני מת אי אפשר להרוג אותי״ (משחקי הכס..). התוצאה היא כאב טראומטי כרוני, תחושת מוות פנימי שהיא הגנתית כנגד חיות מסוכנת, ובכלל חוויית חיים מצומצמת על פי ״צריך״ במקום על פי ״רוצה״. הטאבו הזה שקוף ובלתי מאותגר. דכאון קורבני משכנע מאד וקשה לראות בו בחירה (לא מודעת). אם אנו המטפלים (שחלקנו הם בני דור שני לשואה, מסובכים בנושא בעצמנו) נזדהה עם הטאבו ונילפת בו גם אנו, לא רק שיש סיכון שהכאב יעמיק ויחמיר אלא שגם אנו נילכד במערבולת של הזדהויות קורבניות, כמו מציל שנסחף עם הטובע במערבולת בים הסוער, ונהיה בסיכון לטראומטיזציה משנית, טראומטיזציה של המטפל.

ההצעה שלי היא שבתהליך הרוורי נהייה קשובים גם לרסיסי תחושות ויצרים של עונג והנאה דיסוציאטיבים, שמושלכים לתוכנו מפאת אי נסבלותם והפחד והאשמה שהם מעוררים. התחברות זו יכולה להיות עבור המטפלת חווייה מבהילה ומביישת, שמייד מודחקת ומפוצלת מהשיח. כולנו זוכרים מילדותנו, כמה מביך היה הצחוק המדגדג בתוכנו דוקא בצפירה של יום השואה, עד כמה חשנו אשמה, בהלה פן הצחוק יפרוץ חלילה וימיט עלינו אסון, ורק רצינו שזה יעלם... כמה הוקל לנו שבבגרותנו התפתחה בתוכנו מערכת יירוט, מן ״כיפת ברזל״ המיירטת כל בת צחוק בלתי מותאמת עוד לפני שהיא נחווית. אלא שאצל הניצולים ״כיפת הברזל״ הזו יעילה, מתקיפה וחונקת מדי.

יעזור לזכור, אם כן, שהתחושות החיוביות והמביכות הללו בקאונטר-טרנספרנס, מקורן אולי בחומרים שגם הם מופקדים אצלנו בהזדהות השלכתית, וגם אותם אנחנו יכולים לחוש בתוכנו, לתת להם זכות קיום, לנקותם מרגשי אשמה ופחד, לעכל ולהשיב בעדינות, ממש כמו שאנו מתייחסים להפקדות ה״קשות״.

דוגמא

כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.

לפגישה היא מגיעה בלי שיניים.

מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב. שורף ויבש בפה.. קשה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר ממילא הסוף..

הניגון הפולני המבוייש מתגבר עם כל תלונה.

כואבת איתה, אני עוטפת אותה במבטי, מהורהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני לא נותנת מענה לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה ומנצלת? משאירה אותך לבד?

מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..

זרם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי לפני שאני מספיקה לבלוע ולעכל.. אני נזרקת אל זכרון שבו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, ״תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו!״, הקאתי מיד.. אווה רוכנת לעברי בדהירת דיבור, פיה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, שיתוק משתלט עלי ואיני מצליחה לאמר מילה.

אני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני בין שוקולד חלב או מריר..

אך מייד מכה בי האשמה שברחתי, ואיתה הבושה שהעזתי לפנטז על משהו טוב כשאווה מביאה כל כך הרבה קושי. אני מנסה להעיף מתוכי את הפנטזיה שהפריעה לחיבור הבולעני ביננו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה שהיה לי מקלט, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר מאיים משתק ואסור, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?

״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.

״אווה״, אני מקיצה באחת משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על נושאים שאת בוחרת..״

״לא, תשאלי את משהו..״

״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ, ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה. אבל.. האם יתכן שמזמינה דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״

״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת

״מה שאני רוצה?״

״כן..!״

״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..

מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״

״מה?! איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״

״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״

״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ משלשלאותיו אל החופש.

״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:

״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה.... היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה.. העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה... פה..״

היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.

״מרגש..״

״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.

״מה היה שמו?״

״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת.....לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ.... כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר... אף אחד שיחשוב עליהם.. נעים לי להיזכר....״

שתיקה מרה-מתוקה משתררת.

״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דוקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע, וזה בזכותך!״

אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:

״גם את משכת אותי הצידה..״

אני מצטרפת: ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.

בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:

״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה...״

השבתי: ״את יפהפיה..״

**************

פעמים רבות אל מול כאב המטופלים אנחנו מנסים להביא צד של תקוה, שמחה, הישגים, נכדים, את ה״יש״ בחייו של המטופל, ולצערנו נדחים או מקבלים תגובה מרצה. נסיוננו כנראה מרגיש לצד השני מאולץ ומלאכותי ואולי אפילו הגנתי, ואנו חשים שהוא עומד על זכותו להיות קורבני ומיוסר. המקרה של אווה לימד אותי שהנס הקטן הזה קורה כאשר החיבור בא מבפנים, מתוככי התקשורת הרגשית העמוסה בין מוכל למיכל, מתוך החומר שהופקד בתוכנו, ובמינון ותזמון מותאמים. באינטימיות הזו ה״יש״ משתלב ב״אין״, העבר בהווה, החופש בכפייה, והעונג בכאב, לכדי חוויית חיים מלאה ועמוקה.

לאחרונה פאני, שחייה השתנו ללא הכר, היא חזרה לנגן בפסנתר בו לא נגעה עשרות שנים, ואפילו מצאה אהבה בגיל 80, אומרת לי, ״את יודעת אני כבר לא מפחדת למות.. את יודעת למה..? כי אני כבר לא מפחדת לחיות..״

ויניקוט הנחה אותנו שלפעמים המשימה הכי גדולה למטפל היא להישאר חי, זאת אומרת: חושב ויצירתי. בעבודה הטיפולית בעמך החיות שלנו כל הזמן מותקפת ומאותגרת. דרכנו היא דרך חתחתים, לא פעם קשה ומתסכלת, הרוגטקה הטיפולית שלנו קטנה וחסרת אונים מול שני גולייתים: גוליית השואה והטראומה מזה וגוליית הזיקנה והמוות מזה. שיתפתי אתכם בשלוש חוויות טיפוליות שאותן אני נוצרת כאבני חן קטנות, שנותנות לי כוח ואמונה להמשיך הלאה. מבחינתי אם כן, היכולת לטפח את רגע ההווה האינטימי אל מול חדלון וניכור הטראומה שהיתה והמוות שמתקרב, ולאפשר למטופליי להיכנס לתוכי, לתקשר עם עצמם דרכי, מבלי להילפת בהפקדות הקשות, ואף לזהות בתוכן יצרי חיים, להרפות יחד בתוך רגע ההווה מבלי לשכוח דבר ומבלי להענש על כך, זו השליחות, הזכות וההנאה שאני שואבת בטיפול בניצולי שואה.

הרצאה מתוך היום עיון הבוקר הקליני השנתי - ביה"ס לפסיכותרפיה של מכון מכון