תרומות (לא) אנונימיות: על סימולטניות של רעיונות בחברה ובתרבות ד"ר דורית שיקיירסקי

אני רוצה לשים כמה סימני שאלה במקום סימן הקריאה האוטומטי שעולה בנו כשאנו קוראים אנלוגיות ומחשבות סימולטניות בתחומי דעת שונים אצל אנשים שונים. למרות שהדבר שמושך אותי להתעניין בזה, זו כמובן התחושה של wow לנוכח הראיות שמישהו חשב על כך קודם, בדיוק על אותו דבר, אבל במקום אחר ובזמן אחר.

כדי להדגים ובכך לקדם העלאת שאלה זו שבין סימני הקריאה, ועוד בטרם אומר כמה דברים כלליים על הקשר בין פסיכואנליזה ותרבות, אבקש להקרין קטע מסדרת הטלוויזיה The Lone Gunmen, סדרה שהיא spin off של X-Files. הקטע בו נצפה הוא הדקות המסיימות את אפיזודת הפיילוט, שהוקרנה ב-5 במרס 2001 בארה"ב.

https://www.youtube.com/watch?time_continue=553&v=vfpFzAuZ3PE 

מובן מאליו שאירועי ה11 בספטמבר עלו על דעתכם. התגובה הראשונית שלנו היא ה-wow הזה. מישהו חשב על זה קודם... אחרי שמשהו ב-wow הזה נרגע אפשר להציב סימני שאלה: האם באמת מדובר באותה מחשבה, באותו דבר? אני חושבת שהפערים, ההבדלים, הם המקום לסימני שאלה, ואלה הם המקומות הפוריים מבחינת ההבנה של התפקודים הפסיכולוגיים בצירופים כאלה. למשל, בקטעים האלה יש הרבה שונה שמסתתר בדומה: במציאות הייתה רצחנות מסיבית באמצעות אקט של התאבדות; אבל בקטע שראינו הרצחנות מבוצעת בשליטה מרחוק, אנשים רבים ימותו אבל לא מי שזמם את המזימה. האירוע ב-11 בספטמבר היה מאוד low-tech, ותוצאותיו נבעו מחוזק חומרים, פיצוצים והתנגשויות. הקטע שראינו הוא מאוד high-tech במובן של יכולת שליטה מרחוק במסלול של מטוס בלי מנגנוני ביטחון, כי אף אחד עדיין לא חשב על זה. התחושה שלי שבפערים האלה אנחנו יכולים לחשוב על מה שהוכחש (denial), או שהופקע (disavowal) אם תרצו. כך, למשל, ההתאבדות הוצגה כזרה לחלוטין לתרבות המערבית. מעניין להוסיף כי ב-2013 יצא הסרט Fury (זעם), שמדבר על מפקד אמריקאי וחייליו שכולם בוחרים להילחם עד מוות, ובעצם להתאבד על מנת לחסום גדוד נאצי. יש החייאה של מורשת הלחימה עד מוות גם בתרבות המערבית, שכביכול לחלוטין לא תומכת באקטים רצחניים כאלה, אלא אם כן מדובר בטלוויזיה ובקולנוע שלה.
אם כן, אנו מדברים על תרבות של קבוצות חברתיות גדולות, ועל הדימויים שמושלכים במצבים של קונפליקט, על הפנטזיות וההשלכות שמתחוללות בתוך הקבוצות ובין הקבוצות. אפשר שכאן המקום להוסיף דבר מה כללי על תיאורית הקבוצות של ביון. התיאוריה המוקדמת של ביון על קבוצות גובשה בשנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים. כשביון מדבר על תרבות הקבוצה הוא מדבר על התרבות הפוליטית שלה. כל העיסוק בתכנים תרבותיים שימלאו לנו את המסכים ואת התודעה בהפסקות בין הפרסומות ושאר הפעולות הפוליטיות של המכשור הזה – כל זה לא היה קיים, ובהכרח כלל לא היה בתודעה; הטלוויזיה עדיין לא שווקה להמונים בסוף שנות ה-40, למרות קיומה משנות ה-30. בתיאוריה זו, מדבר ביון על מצע בסיסי של גוף-נפש, אותו הוא מכנה מטריצה פרוטו-מנטלית, שמתוכה עולה הדחף, שמתארגן בתבנית הגנתית כנגד החרדה. בקבוצות, ביון מכנה את תבניות הגנתיות אלה הנחות בסיסיות (basic assumptions). כשמהלך הגנתי זה עובר למישור החברתי, לקבוצה גדולה יותר, אנחנו מדברים על תרבות פוליטית, שגם לה

יש תפקיד הגנתי. המשחק הזה בין חרדה והגנה לא בולט אם בכלל קיים בכתבים המאוחרים של ביון, כאשר עבר לחקור סוגיות אחרות.
ראשית הממשק בין הפסיכואנליזה לבין חקר התרבות כבר ב-1906, כאשר הוקם פורום שנקרא 'החברה הפסיכולוגית של יום רביעי', אותה קבוצה שהייתה נפגשת בביתו של פרויד, עוד לפני שקמה החברה הפסיכואנליטית הראשונה. כבר אז, במקום הזה שבו הכול דובר, כל הדיסציפלינות נדונו מנקודת ראות פסיכואנליטית, שעדיין לא נקראה כך. התרבות והאמנות נכללו בסדר היום של קבוצה הזו מהרגע הראשון. שתי גישות בלטו ובשתיהן יש מעגליות מסוימת:
1. השימוש באובייקטים תרבותיים, בדרך כלל מתרבות גבוהה, כהשראה לתיאוריה.
2. הניתוח של יצירות או אובייקטים באמצעות פרשנות פסיכואנליטית, שמאששת את התיאוריה שנגזרה מאובייקטים תרבותיים אחרים.
השימוש באמנות כהשראה לתיאוריה מאוד בולט אצל פרויד, וביון במובן הזה, כמו במובנים רבים אחרים, הולך בעקבות פרויד. אגב, כיום נהוגה גם קריאה של ביון כטקסט אסתטי, ספרותי. המובילה בסוגה זו של קריאה היא מג הריס וויליאמס. היא פרסמה פרשנות במסורת של ביקורת ספרות על הכתבים המאוחרים של ביון, ובמיוחד על הספר – המשונה אך המשעשע – A Memoir of the Future. לדעתי, מה שקורה כיום וב-15 שנים האחרונות בכתיבה הפסיכואנליטית הוא חלק מתגובה ספונטנית של הפסיכואנליזה לעליה הדרמטית של ההשפעה של הפסיכיאטריה הביולוגית החל מ-1980. היו כל מיני תגובות לשינוי הזה ביחסי הכוח הפוליטיים בין הפסיכואנליזה שהייתה מאוד דומיננטית בארצות הברית לבין הפסיכיאטריה הביולוגית, ואלה כוללות:
1. התעוררות מחודשת של המחקר המדעי בפסיכואנליזה.
2. הסתגרות בחדר הטיפולים, והתמקדות בחקירה הקלינית.
3. אינפלציה בפרשנות תרבות: פרסומים רבים מופיעים – גם של הפסיכואנליזה על התרבות, וגם של חוקרי תרבות, ספרות ואמנות שמשתמשים בפרשנות פסיכואנליטית. מבחינת הפסיכואנליזה, ריבוי זה מעיד על חיפוש דרך אחרת לחקור את העולם, שאינה בהכרח מבוססת על רדוקציה אמפירית של רעיונות תיאורטיים מורכבים.

דוגמא נוספת של רעיונות סימולטניים אביא כעת, והיא המקרה הידוע של מטוס נוסעים מחברת Germanwings שהתרסק באלפים ב-24 במרס 2015. כל 144 הנוסעים ו-6 אנשי הצוות נהרגו. לאחר מציאת הקופסא השחורה הסתבר שכאשר הטייס יצא לשירותים, נעל טייס המשנה את דלת תא הטייס, פעולה שהנה חלק מהנחיות הבטיחות שגובשו בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, ונועדו למניעת השתלטות של טרוריסטים, וריסק את המטוס בכוונה תחילה לתוך ההר. עם פרסום מידע זה הופיעו בתקשורת, בעיקר באינטרנט וקצת במדיה הרגילה, ספקולציות לגבי ההשפעה האפשרית של סצנת הפתיחה של הסרט סיפורים פרועים(Relatos Salvajes) על האירוע.

זו הייתה האסוציאציה המתבקשת. בסרט מוצגת פנטזיית הנקמה האולטימטיבית. מהשוואת הסרט אל אירוע התאומים ניתן לעמוד על מספר הבדלים, שנוגעים בהוצאה לפועל של פנטזיית הנקמה.ראשית נאמר, כי כאשר הקימו את מגדלי התאומים בראשית שנות ה-70, מיד התעוררו פנטזיות לגבי סירוס סימבולי של האובייקט הפאלי הזה. היו גם פנטזיות פחות רצחניות, כמו זו של פיליפ פטי, ללכת על כבל בין המגדלים, פנטזיה אותה מימש בשנת 1974. יש אובייקטים שמעוררים, בצורה די צפויה, מחשבות דומות המופיעות במקביל אצל אנשים שונים.
אם סדרות טלוויזיה, סרטים ואובייקטים אמנותיים ממלאים תפקיד הגנתי, כדאי להתבונן על החרדות שמסתתרות מאחורי הגנות אלה, וגורמות לנו, בין היתר, לצרוך בצורה אובססיבית כל כך הרבה "תוכן". כיצד פועלות הגנות אלה? כאן למשל, האסוציאציה בין האירוע במציאות לבין הסצנה הזאת, מאפשרת לדמיין ייחוס סיבתי, כאילו אנדראס לוביץ, הטייס שריסק את המטוס, ראה איזה סרט, ואז עלה בדעתו הרעיון. אולם אירועים כאלה כבר קרו, לפחות שש פעמים אם לא יותר. אך אלה קרו באזורים של העולם שלא מעניינים את קהל הדעת המערבית, כמו אפריקה, דרום מזרח אסיה וכולי. את ה"שטיק" של לנעול את עצמך בתא הטייס ולרסק את המטוס באופן אובדני המציאו כבר קודם. לא פחות סביר שאנדראס לוביץ, כטייס, ידע על האפשרויות הללו יותר ממה שהציבור הכללי יודע, וקיבל את השראתו מהמציאות דווקא. מחשבה זו מעוררת חרדה: אם ההשראה באה מהמציאות ולא מפנטזיה שמגולמת באובייקט תרבותי – מה נוכל לעשות מולה? לבטל את כל הטיסות בכל רחבי העולם כדי שלאף אחד לא יבואו רעיונות רצחניים – זה לא יקרה. אבל אם ההשראה באה מאובייקט אומנותי, הרי שאפשר לצנזר אותו, ואז לפחות לרגע, ללא קשר מה יקרה במציאות, יש אשליה שאם רק נשלוט בביטוי של רעיונות – דברים איומים לא יקרו במציאות. האם אפשר לשים מנעול על הדמיון?... ברווח שבין האובייקט התרבותי לבין המציאות אפשר להעלות שאלות, שלא פשוט יהיה להשיב עליהן, אך לפחות ניתן יהיה לחשוב אותן.