שער ראשון: מיכל ומוכל, עובדה נבחרת וסזורה - נעמי ברונפמן-הולר

 הרצאה מתוך כנס השקת ספרה של חני בירן 'האומץ שבפשטות - היבטים מרכזיים בתיאוריה של ביון'

דברי פתיחה - ד"ר עינת אספלר רוזנבוים

אני שמחה להזמין את נעמי ברונפמן-הולר שמתייחסת לשער הראשון בספר. היא תציג בפנינו את מה שהתעורר בה כשקראה בפרקים על מיכל ומוכל, עובדה נבחרת וסזורה. נעמי היא פסיכואנליטיקאית. מורה ומדריכה במכון תל אביב לפסיכואנאליזה בת זמננו ובבתי ספר נוספים לפסיכותרפיה.

השער הראשון: מיכל ומוכל, עובדה נבחרת וסזורה – נעמי ברונפמן-הולר

מקורות ההשראה לדברי הם הפרקים הראשונים של הספר וגם הפרק האחרון (הסזורה, מיכל מוכל, העובדה הנבחרת).
אתחיל מהסוף שזה גם ההתחלה. חני מספרת על עצמה ועל התנסויותיה בילדות, בהתבגרות, בבגרות. בהתהוותה כבן אדם, כפסיכולוגית, כפסיכואנליטיקאית. כבן אדם המתפתח בתוך מארג חברתי, תרבותי, פוליטי, המאפשר לה גם לראות את האחר, את הזר, ואת עצמה מתוך וורטקסים שונים. מתוך תנועה מתמדת בין זוויות מבט שונות, שהדיאלוג ביניהן גורם לשינוי, לחידוש.
קשר סזוריאלי עם עצמה ועם האחר, היא חוצה מצבים של אי ודאות, של שבר, של פחדים ונפילות אבל מצליחה לחצות אותם. זה אתגר תמידי לגלות ולהיווכח שקיימים "שינוים קטסטרופאליים" שמובילים לשינוי, שמובילים לרשת חדשה של אינטראקציות וקשרים.
אי הודאות שקיימת בכל מעבר סזוריאלי נעשית יותר סבילה כאשר הפונקציה של מיכל מוכל פועלת במיטבה, כאשר יש ערסל למצבים של חוסר ישע, של ריק, של אובדן, של תסכול וכאשר איכות התרגום להכלה הוא תרגום סימולטאני, וטרנספורמטיבי (רברי) הן בתחום האישי, בתחום האינטראקטיבי ובתחום החברתי. הפונקציה (מיכל מוכל) שומרת על "ריאליזציה" ועל תרגום חופשי ומתחדש, בלי רוויה. חני חווה את הפונקציה של הרברי כמין חלימה בהקיץ, כ"זכרונות העתיד".
הכרנו לפני 38 שנים כשהתחלתי להדריך את חני. קשר שנמשך עד ימינו.
כדוגמא, לפני כמה לילות אני מקבלת הודעה טלפונית מחני בשעת לילה מאוחרת , וכך כתוב: "מהסמינרים האיטלקים של ביון עמוד 45:

There are plenty of impressive caesuras of the birth of ideas and each time somebody has a new idea, for example psychoanalysis, it at once becomes a barrier, something which is difficult to penetrate instead of being liberating it becomes imprisoning. So even while we try to formulate yet another caesura which us liable to become impenetrable.

גאוני!!!

ואני עונה לה "זה דומה מאד למחשבה שבורחס מתאר על להיכנס למבוך וכשאתה יוצא והנה אתה חושב שיצאת אתה נכנס למבוך אחר."
חני עונה לי: נכון, מה שכאן נורא יפה זה הכלא של הפסיכואנליזה. איך רעיון חדש וגאוני הופך לכלא כי אנשים מפסיקים לחשבו.
ואני ממשיכה לחשוב גם ממצבים מהקליניקה על המבוך ועל הכלא ועל הסזורות למיניהן. זה מסוג האינטראקציות בהווה שיש לי עם חני: כאשר שיח יכול לחולל חידוש ושינוי, משהו נפתח לדו שיח פורה ספיראלי ולא למעגל ז'רגוני סגור.
מקורו של המבוך ידוע למדי. יצר אותו דדלוס במטרה לכלוא את המינוטאור ולהגן עליו. וכך המבוך הינו בו זמנית, באופן סותר ומשלים, מבצר המיועד להגן על המפלצת ובית כלאו.
הוא מקום פרדוקסאלי המקבע באופן סמלי תנועה כפולה: מהפנים החוצה, מתוך הכוח אל ההתבוננות, מהרבים ליחיד, מתוך המרחב להעדר המרחב, מתוך הזמן להעדר הזמן.
מצד שני מייצג המבוך תנועה נגדית: מהחוץ פנימה כתוצאה מדחיפה ידועה. במרכז חסר התנועה של המבוך נמצאת המפלצת, או האל (כי מפלצתיות הינה לעיתים תכונה אלוהית) אותו מרכז נשאר תמיד סודי. סופי.
מאחורי הבדיות האלו נמצאת האמונה שהמציאות כפי שהיא נתפסת על ידי האדם, בהופעתה הדו משמעית של סדר ואי סדר, של הגיון ואי הגיון, של שמחה ואימה, אינה אלא חלום הבלהות של החיפוש אחרי המרכז החבוי, ואז אני ממשיכה לחשוב שרק מתקרבים ל0 ושיש הבדל בין טרנספורמציות שמובילות ל- knowing לבין טרנספורמציות שמובילות ל"0".
המבוך מסמל גם את המעבר מהחיים למוות. עם זאת, המבוך הוא מעגל, מרחב מיתי המסמל משך זמן בהמתנה, כמו שמציין Mircia Eliade. מקום שבו המרחב והזמן עומדים מלכת, ולכן הוא מקום המוצא. המבוך הוא המוצא וגם הסוף...
שוב נלכדתי בתוך אותו חלום בהקיץ הנקרא בורחס שאני מנסה להפגיש עם ביון.
ודמיינתי לי את ונציה שחני הייתה צריכה לחצות (ולנסוע לכנס על קבוצות) כעיר "ביונית", בין אור וערפל, בין הישן והחדש, בין לשקוע ולצוף.
עיר שמכילה את האין, את האובדן. את החלום בהקיץ.
אני אומרת את זה לחני ומאחלת לה נסיעה טובה לקונגרס.
למבוך אצל בורחס יש מרכז, אך מה שמסתתר בו חסר כל אפשרות של התגלות או פיענוח. דומה להתקרבות ל0 הביוניאני, למקום של האמת, של ההתנסות של הידיעה ושל החשיבה. ההתנסות הנפשית נחווית בחיבור עם האחר. זאת חוויה שאפשר לבטא אותה דרך המילה אך תמיד נשאר טמון בתוך החוויה עצמה ההיבט הבלתי ניתן לצמצום על ידי המילים. על המטפל להיות קשוב, לקבל את המסתורין ולשאוף לעיקר. בזמן עיבוד החוויה הבלתי מובן רב מהמובן.
זכרונות העבר נוכחים באמצעות אקטואליזציה: משהו מתרחש בהווה אשר יכול להוביל לגילויים כלשהם, הלינאריות בזמן נשברת, לא הדטרמיניזם הוא השולט, האי-ודאות קיימת תמיד.
לגלות את "העובדה הנבחרת" בכל פגישה זו אומנות טיפולית, סך הכל המטפל המשתמש באינטואיציה כשהוא מטפל בפציינט הוא תמיד מטפל גם בעצמו. להיות אנאליטיקאי זה להמשיך לעשות אנליזה לעצמך מכיוון שכל קשר עם פציינט הוא סינגולארי ופותח דרך לקשר מיוחד השואף להתקרב ל0. כאשר האנליסט יכול להכיר בתשוקתו איזושהי אמת מתגלה. בלי ז'רגון דוגמאטי ובלי רוויה הסותמת כל חידוש, כל מחשבה. חני מנסה להיות נאמנה לביון ולעצמה כשהיא כותבת שהספר הוא תוצר של ההתנסות שלה ושל הפרקסיס הקלינית שלה, דבר שבא לביטוי בכל הוינייטות הקליניות שהיא מציגה.
ההמלצה האתית של לעבוד ללא זיכרון וללא תשוקה, האם זה אפשרי בכלל? האם אפשר להדיר זכרון, תשוקה והבנה מטעם המטפל? בולט בהתנסות הטיפולית של חני המאמץ שהיא עושה בכדי להקשיב למטופל. ואנחנו מכירים עד כמה קשה להקשיב.
בתקופה האחרונה של חייו התעסק ביון עם היחיד ולא עם הקבוצות: זה תחום פנטסטי הוא אומר, אבל יש בו הרבה קשיים, אחד מהם זה שצריכים לשאול את הטרמינולוגיה מכל מיני תחומים מדעיים, מדתות, מאסתטיקה, מפילוסופיות בכדי ליצור שפה משל עצמך A language of your own. אין שפה שהיא מתאימה בדיוק לתחום.
ביון קורא "פסולת מנטלית" (mental debris) לכל מה שהתווסף מהלידה ועד עכשיו, לכל מה שנלמד בבית הספר, למה שמועבר מההורים, מהחושים "אני לא בטוח מתי נולדנו, אין לי מושג על העיתוי שבו השמיעה והראייה נעשים פונקציונאליים. יש התפתחות בעובר שבבוא היום נגיד שיש לו רגשות, תחושות, מחשבות, אידיאות וכשאני יושב מול המטופל, אני מנסה לראות מה מכל הפסולת הזו הוא אינפורמציה חשובה."
שמחתי שנפל בחלקי הערב להתייחס לביון המאוחר, זה גם פונקציה של השנים שצברתי בעצמי בטיפול, בפסיכואנליזה. ובמסירה ...
ולגבי ה-transmision,
בשנות השבעים ד"ר ליאון גרינברג, ממייסדי בית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב לימד אותנו ביון. הוא מסר ואנחנו, קבוצה קטנה של דוברי ספרדית למדנו ולימדנו, קראו לנו "השדולה הארגנטינאית". חני ינקה מאנשי השדולה אבל היה לה ויש לה היכולת לפרוש כנפיים ולהיחשף ל"שדולות" אחרות ולהיות היא עצמה.
נעמי הולר, נובמבר 2015.

 למידע על המסלול ללימודים מתקדמים 'לקרוא את ביון'