שער הרביעי: הקבוצה האנליטית – רוני עמיאל

דברי פתיחה - ד"ר עינת אספלר רוזנבוים
כדי לעבור לשער הרביעי, העוסק בהבנות של ביון את היחסים בין היחיד לקבוצה, נישאר עוד רגע עם אדיפוס. עם שמו ועם רגליו המצולקות. כבר בתחילת חייו למד גופו את הפגיעות והוא זוכר את חוסר האונים והאימה. אך זוהי ידיעה שהתהוותה בטרם מחשבות נוצרו בו. ומאוחר יותר כשהתבונן בצלקתו או כשקראו בשמו, הידיעה שחש הייתה כה נוראית שלא הייתה לו כלל האפשרות לחשוב אותה. אך היא עזרה לו בפתרון מהיר וקל של החידה שחדה לו הספינקס. וביון התייחס אל הפתרון של החידה כמענה לצורך של הספינקס ולא על זה של אדיפוס. כי ביון לא שמט לרגע גם את ורטקס המפלצת. הספינקס כולה טלואה חלקי אישה וחי, עדות לחסכים מהם סבלה בינקותה שלה. אפשר כאן להניח, די בביטחון, שגם הספינקס לא נהנתה ממה שנכנה הורות טובה. אך בסיפור היא משקפת חברה עם קושי במנהיג ראוי. וכך, הספינקס, המייצגת את הלא מודע החברתי, קיימת ככוח עצמאי, מורכבת מקולות רבים ואף גדולה מהם. הספינקס פועלת את צרכיה ויכולה ללחוץ על אדיפוס לפעול אותם. כי הוא עונה על שאלתה מתוך כמיהה להשתייך אל הקבוצה. והוא עונה מתוך תוכו. מהאימה שאין לה שם. וכך כוחה של החברה עורר באדיפוס את הפעולה שמממשת את הנבואה ממנה התיירא.
ועל הכוח העצום שמפעילה קבוצה, באמצעות הלא מודע שלה, על הלא מודע של היחיד, אני שמחה להזמין את רוני עמיאל. רוני הוא פסיכולוג קליני, עמית במכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמננו. מדריך ליועצים ארגוניים ומנחי קבוצות.

רביעי : הקבוצה האנליטית - רוני עמיאל

שלום לכולם. אני מודה לחני על ההזמנה לשאת כמה מילים לרגל צאת ספרה, ולכם שבאתם לחגוג עם חני.אני חושב שביון כאנליטיקאי מושך את הקשב שלי, וכנראה של רבים, בוודאי מאלו היושבים כאן באולם, משום שהוא בעיקר מחפש לפתוח, להבין את המורכבות האנושית ואת מסתרי העולם הפנימי. הוא מצוי בחיפוש מתמיד אחר האזורים הלא ידועים – או בשפתו: שטרם נחשבו. לכן ביון מביא פחות תיאוריות ויותר שאלות. לכן, בכתיבתו, הוא אסוציאטיבי ומזמין אותנו להיות, לשאת ולהכיל את הלא ידוע. במובן הזה ביון מעולם לא הסתפק בהתבוננות על הסובייקט האנליטי רק מנקודת מבט אחת. הביטויים שהוא משתמש בהם כמו – twoness, או ראיה בינוקולרית, מציעים לנו להתבונן על הסובייקט מזוויות שונות, או בשפתו - מכמה וורטקסס – מכמה נקודות מבט. לכן הוא אולי התאורטיקן הקלאסי, כמעט היחיד, שמזמין אותנו במפורש להתבונן מכמה תיאוריות, ולכן לעולם לא נמצא אותו מבקר תאורטיקנים אחרים, המביאים דרכי הסתכלות שונות.
אני אומר כל זאת משום שביון מראשית החקירה שלו את נפש האדם, תפס משהו שלא קל לנו לתפוס ולשאת אותו בו זמנית: שהאדם הוא מחד אותו סובייקט, אינדיבידואל, זה שאנו חוקרים ותופסים בקליניקה כעולם ומלואו. ובו זמנית, אותו אדם, הוא יצור חברתי, תמיד חלק מקבוצה, מוטמע בתוך תרבות, ושהתנהגותו והתנהלותו מושפעים מאותה קבוצה או ארגון שהוא חלק מהם - גם כאשר לכאורה הוא יושב לבדו בקליניקה. במאמר המפורסם שלו, לדוגמא, הקרוי "מיכל ומוכל" הוא עוסק דווקא ביחסים המורכבים האלו שבין הפרט לקבוצה. כל ניסיון לראות את הסובייקט כאילו הוא לא חלק מקבוצה, או את הקבוצה כאילו אין בה סובייקטים, מצמצם את החתירה לאמת הביוניאנית, ולהבנה העמוקה והרב מימדית של הסובייקט האנושי.
חני בירן, בפרקטיקה עתירת שנים, מוכרת כמי שמשלבת את שתי הזוויות הללו, של עולם פנימי וקבוצתי בכל רמ"ח אבריה. גם בספרה, ובמיוחד בארבעת הפרקים על הקבוצות, היא מתארת ומדגימה באופן מרשים את הבנתה העמוקה את הדואליות הזו. וכדרכה החנית/ביוניאנית, היא אף הולכת הלאה: היא מחפשת להבין את המעבר, את הלא ידוע. היא מציעה את הפרוש האישי שלה, פרוש מרתק, זורם וחי, לחשיבה של ביון על הקבוצות. היא עושה זאת תוך אינטגרציה עם המחשבות של ביון המאוחר, עם תיאורטיקנים נוספים, כמו פרויד, קליין, פוקס, אייגן ואחרים, ובעיקר עם ההבנות העמוקות שנוצרו והתפתחו אצלה, במהלך עשורים רבים של טיפול, הנחייה, למידה כתיבה והדרכה.
רק כדי טעימה קלה, בפרק השלישי – פרק שמונה, חני נותנת משמעות קבוצתית מרעננת למיתוסים האהובים על ביון. ביון השתמש במיתוסים כמו הגירוש מגן עדן, מגדל בבל ואדיפוס כדי להדגים בין השאר את החרדה האנושית מלדעת, מידע, מהלינק K. חני מציעה אדפטציה למיתוסים. למשל, מיתוס מגדל בבל. להזכירנו, אלוהים מבלבל שם את שפת בני האדם כדי שלא יוכלו לשתף פעולה ולבנות יחד מגדל שיגיע עד השמיים, ויסכן את ההגמוניה של אלוהים. אגב יש הטוענים שאלוהים פיזר אותם דווקא כדי שיתורו את הארץ ויחקרוה לאורכה ולרוחבה, ושלא יתקעו כולם עם המגדל המגלומני הזה. חני משתמשת במיתוס כדי להדגים את הדילמה הקבוצתית של הסובייקט: איך מחד לממש את עצמו תוך שמירה על השפה הייחודית שלו, על נפרדותו ועל הסובייקטיביות שלו, ואיך בה בעת להיות, להוות, להישאר, חלק מהקבוצה, מובן, מוכל, מקובל ונעזר על ידה. כל זאת תוך שמירה על קבוצת עבודה יצירתית ומשתפת. או מזווית אחרת: איך לא להתפצל לרסיסי סובייקטים, ומאידך לא להפוך לחלק ממסה של המון חסר זהות... ותחשבו כמה הדילמות הללו רלוונטיות ליום יום של כולנו, ומי כמו חני אינה מסתתרת בקליניקות, אלא מממשת את החלום החברתי שלה... תרתי משמע.
בשער על הקבוצה, ארבעה פרקים, 6 – 9. הפרק הראשון על הקבוצה, פרק מס' 6 בספר, עוסק בתרומתו של ביון לחשיבה הקבוצתית. זהו בעצם הרגע שבו אנו מוזמנים לפינת הנוסטלגיה. כמו שביון מוכר לציבור הרחב בעיקר דרך כתיבתו על קבוצות, גם חני התפרסמה, עוד בצעירותה, במיליה המקצועי, כאשת קבוצות מפורסמת. הכל בעצם החל בעבודת סיום שכתבה אשה צעירה – חני בירן - במסגרת בי"ס לפסיכותרפיה ב- 1983. העבודה למי שזוכר עסקה בניתוח יחסי מנחה–קבוצה ובתהליך התפתחות הקבוצה על פי יחסי אובייקט. חני בנתה מודל תהליכי של התפתחות קבוצה לאורך כמה פוזיציות, תוך שהיא מיישמת כבר אז את ההבנות שלה על ביון, קליין, פיירברן, גנטריפ ואחרים. אני לא בטוח כמה מהמנחים באותם ימים הצליחו לקרוא את ביון עצמו. אבל לכולנו היה עותק של העבודה של חני. כבר אז ניתן היה לראות את היכולת של חני לעשות אינטגרציה ולתרגם עבורנו, המנחים הצעירים, את החומרים קשי העיכול, של ביון וקליין, לשפת עבודה ברורה וברת יישום. החוברת הזו הפכה בין לילה לנכס צאן ברזל ולחומר חובה של כל מי שרק למד או עסק אז בהנחיית קבוצות. החוברת נמכרה ע"י אוניברסיטת ת"א והעותקים יקרי הערך שלה נחטפו תוך זמן קצר מהמדפים. המיתולוגיה של אותם ימים אף הרחיקה לכת וסיפרה שלאחר שאחרוני העותקים נעלמו, היו אנשים שבצר להם לקחו אפילו את העותקים שהיו בספרייה... קשה להאמין...
אגב בידי עותק מקורי, הוא הובא לכאן עם כספת... אבל בעצם אין צורך לגנוב או לחטוף משום שהפרק הראשון, אותו פרק 6, הוא העמקה של אותה חשיבה בוסרית. הפעם הוא מסתמך על ניסיון עשיר של ארבעה עשורים.
ובחזרה לפרק עצמו. חני מציעה מודל הנחייתי שבמרכזו הקבלה בין יחסי מנחה – קבוצה ליחסי אם – תינוק. היא מחברת יחד את ההבנות המרכזיות של ביון על העבודה הקבוצתית, כמו למשל, שלושת הנחות היסוד: fight/flight, dependency, pairing, הקבוצה כשלם, התפקידים בקבוצה, הvalency האישי וכן הלאה; את תיאוריית החשיבה שלו, ואת הפוזיציות של מלני קליין, ומציעה תהליך התפתחות של היחסים בין הקבוצה למנחה דרך מספר פוזיציות: כך הקבוצה מתחילה בדרך כלל מהפוזיציה הפובית, נעה דרך הפוזיציות הפראנואידית, הסכיזואידית והמאנית, ומסתיימת בפוזיציה הדפרסיבית.
הפרק השני – פרק 7, מוקדש לקונפליקט האנושי המהווה בסיס מרכזי בתפיסה של ביון את נפש האדם: הקונפליקט בין התשוקה האנושית לידע ולאמת, מול החרדה והאימה הלא פחות אנושיים מלדעת את אותם ידע ואמת. אני מצטט את חני מצטטת את ביון: "היכולת שלנו לשאת אמת כואבת ולהישאר שלמים, ובמקביל היכולת לדעת שלעולם לא נדע הכל, הם אבן הפינה של הפסיכואנליזה...". במאמרו על היהירות ביון אומר כך: "המטרה הברורה מאליה של הפסיכואנליזה, החתירה אחר האמת בכל מחיר, נתפסת כזהה... ליכולת להכיל את ההיבטים המפוצלים והמושלכים של אישיות אחרת", ואפשר להוסיף: "או של קבוצה אחרת", "ועדיין לשמור על נקודת מבט מאוזנת". כל מי שמנחה קבוצות מבין לעומק את הקושי שביון וחני מדברים עליו.
ביון עסוק בשאלת הידע כל חייו, וממנה פיתח את התיאוריה שלו על החשיבה. חני מצליחה בספר לשכנע ששאלת החיפוש אחר האמת היא שאלה מכרעת בהנחיית קבוצות, והיא תובעת מאמץ נפשי, אתי ואינטלקטואלי עצום מהמנחה ומהמשתתפים כאחד.
בפרק הזה חני מביאה לידי ביטוי את היצירתיות והניסיון שלה, ומצליחה לפתח באופן מרתק את הרעיונות של ביון על שלושת המיתוסים המפורסמים הגירוש מגן עדן, מגדל בבל ואדיפוס. בעיניו של ביון המיתוסים מהווים אבני פינה באישיות של כל אחד מאיתנו. חני מצליחה לתרגם אותם לשפה קבוצתית, והם הופכים בידיה האמונות לכלי עבודה עוצמתיים בידיו של המנחה. זה הרגע לשתף אתכם בחוויה שאפפה אותי כשקראתי את הפרק. חשבתי לעצמי ששלושת המיתוסים מתארים אב קדמון, אכזר, קנאי לשליטתו על הידע, שמגרש את המורדים (אדם וחווה), משמיד את מי שמאיים עליו (אדיפוס), ומפרק את הקבוצה לגורמיה (בבל). לפתע התחברו לי שתי המטפורות. המטפורה מהפרק הקודם על יחסי אם תינוק, עם המטפורה על יחסי האב הקנאי ובניו. בבת אחת נעשתה לי קצת יותר ברורה החוויה העוצמתית והפרנואידית שכולנו חשים בקבוצות. חשתי את הקבוצה כמרחב תלת מימדי הנע כל הזמן בין שני אובייקטים. אובייקט אמהי, מזין ממלא, מכיל ודואג, ולצדו אובייקט אבהי אלים, המאוים מהקבוצה או מהבנים שעשויים לרשת את מקומו , שנוקם, מאיים ומשמיד. אבל כמובן יכול להיות גם להיפך. אובייקט אמהי נוטש, או אבהי שומר ומגדל. כל האופציות אפשריות. כך המורכבות הקבוצתית והעמדה של המנחה מקבלים צבעים ומשמעויות, ויוצרים מטריצה קבוצתית מרתקת ובהירה.
הפרק השלישי, פרק 8 – מוסיף נדבך נוסף למורכבות שביון מנסה לשרטט במפגש עם הידע והאמת. זהו פרק מרתק על הלינקים - החיבורים של ביון. חגית אהרוני מציעה לתרגם לינק כחיבוריות. עבור ביון במרכז עומד הלינק, החיבור. לא האובייקט או הסובייקט. הסובייקט שואף לחיבוריות ובה בעת תוקף אותה. זאת בשל אותו קושי שאנו מזכירים שוב ושוב: הקושי של קבלת האמת, התלות באחר והתסכול. חני באופן וירטואוזי, מסבירה ומדגימה את הלינקים באופן שביון עצמו היה שמח לרדת כך לעומקם. היא מצליחה לתת משמעות תיאורטית למושגים אבסטרקטיים, כמו L+, -L, כלומר אהבה + ואהבה -, או- H+ H-, שנאה + ושנאה מינוס, ונותנת דוגמאות מהקליניקה הקבוצתית. בעיקר היא מפרשת את האהבה והשנאה פלוס כמחוברים לחיות ואת המינוס כמוות רגשי. בעיני, ההישג המרשים של חני, הוא יכולתה לתרגם את ביון ואת המושגים שלו, לעברית מדוברת, אמנם באנגלית, אם כי קלה וקריאה... ולהראות לנו כל הזמן את התנועה שדיברתי עליה קודם: איך בעבודה הקבוצתית היא פוגשת חליפות את הסובייקט בקבוצה, ואת הקבוצה בסובייקט, את הקבוצה כשלם, ואת השלם הרב מימדי בקבוצה.
בפרק הרביעי – חני נוגעת באזורים ובתכנים הכי מפחידים בקבוצה, האזורים שאנו בד"כ נמנעים מלגעת בהם, למשל גזענות, ודעות קדומות. אלו בעיקר אזורי ה- H-, האזורים הקשים ביותר למגע ולחקירה, רוויי שנאה, envy, תוקפנות הרסנית.
חני, בעקבות ביון, מחפשת את האמת, או בשפה של ביון, אולי צריך לומר: חותרת לאמת. הביטוי חתירה מכיל בתוכו גם את ההתמודדות עם הכוחות שתוקפים, שמקשים על החיפוש אחר האמת, כמו למשל במיתוסים שהזכרתי. אלו כוחות שהם גם חיצוניים: תרבותיים, חברתיים וקבוצתיים, אך גם ובעיקר פנימיים. הם לא שליליים או רעים, אלא חלק מרכזי בהוויה האנושית שלנו.
וכדי שלא להישאר תאורטית או מנותקת מהחוויה, חני מביאה דוגמאות חיות מקבוצות שהנחתה. דרך הדוגמאות חני מצליחה לשתף אותנו במאבק שלה כמנחה בכוחות שמנסים להפריע לחתירה לאמת. כוחות המצויים הן בקבוצה והן בתוך נפשה. למשל, היא עסוקה באייך לא ליפול למלכודת הז'רגון, שלדבריה מרדימה את המנחה ואת הקבוצה ומונעת את המפגש החי עם החוויה. או למשל, איך להתגבר על מה שהיא מכנה בשם: אמפטיזם. איזו נטייה ליצור אוירה פסאודו נעימה ופסאודו אמפטית על חשבון המפגש עם הכאב והרגשות הסוערים שהאמת מזמינה. והכי קשה, איך לעשות כל זאת תוך שמירה על הקבוצה ועל המשתתפים, ועל מרחב מכיל, המאפשר את החקירה ואת המפגש עם הכאב.
ביון אינו עושה חיים קלים לעצמו ולנו. אחד המאפיינים הייחודיים לביון, בדומה לפרויד, שהוא מפתח את החשיבה שלו במידה רבה דרך התסכול, הקושי, אי הנחת והכישלון. אתם ודאי זוכרים כיצד נפתח ספרו, "התנסויות בקבוצות". הועדה המקצועית של טוויסטוק מזמינה את ביון להנחות קבוצות אחרי כישלונו בפעם הראשונה, וביון כותב: "מביך היה לגלות כי הועדה האמינה ככל הנראה שניתן לרפא חולים בקבוצות מסוג זה... למעשה הריפוי היחיד שיכולתי לדבר עליו בביטחון היה קשור לסימפטומים משניים שלי – האמונה שהקבוצות תתייחסנה באהדה למאמצי...". האומץ של ביון להיות במגע עם קשיים או בייפאס, הובילו כזכור גם למאמרים מדהימים כמו "על היהירות" ו"התקפות על חיבורים". אני מציין זאת כמובן משום שגם חני, בעקבות ביון, אינה חוששת לחשוף באומץ את העשייה שלה ומזמינה את הקורא לתוך העולם הפנימי המתלבט, לכאבי הבטן, לתחושות הקשות שהיא חשה כמנחה, תוך כדי התהליך הקבוצתי. היא משתפת בחרדות, ברגשות, בכעסים ובאהבות שלה. במובן הזה היא מאפשרת לנו לפגוש כמעט בשידור ישיר את הביטות והאלפות שמתרוצצות בנפש המנחה, לתת להן מילים ולתרגם אותן לפרושים והתערבויות הנחיתיות. במובן הזה חני לא רק נאה דורשת, אלא גם נאה מקיימת.
לסיום, רבנו ביון, כידוע לכולנו, מצווה עלינו מצוות אל תעשה חשובה: no memory, no desire. Desire במובן איווי. אל לנו לרצות משהו עבור המטופל. יחד עם זאת ביון מתיר לנו, במילים שלי: yes to recall, ובעיקר yes passion. מותר תשוקה. תשוקה לאנליזה, תשוקה לגילוי האמת, תשוקה להיות מיכל. חני שהיא אשה עתירת תשוקה, כפי שאנחנו מכירים אותה, מבטאת בכתיבתה ודרך הדוגמאות הרבות שהיא מביאה, את התשוקה של המנחה, התשוקה לחיפוש האמת, והתשוקה להיות מיכל לחומרים הלא מעוכלים שמציפים את הקבוצה. אז אסכם בכך שאומר שמנחה טוב דיו, כמו מטפל טוב דיו, ואולי ברוח הכתיבה של חני וברוח ימינו, גם מנהיג טוב דיו, כדאי שיהיו להם את שלוש התכונות המעניינות כל כך את ביון: החתירה לאמת, ההכלה והתשוקה. חני, ניחנה בשלושתם, והספר הזה הוא הראייה לכך.
תודה רבה.