ביה"ס לפסיכותרפיה הבוקר הקליני השנתי - ד"ר עינת אספלר רוזנבוים

מאז אושוויץ לפחד ממוות משמעותו לפחד ממשהו גרוע ממוות. אמר הפילוסוף היהודי אדורנו. זהו פחד מהרג המוות עצמו, מהתובנה שאפשר לחסל גם את המוות. השאיפה לפתרון סופי שנהגתה, והוצאה מהכוח אל הפועל, תוכננה להשמיד את כל היהודים, וגם את העדויות לחיסולם. לו הצליחו במשימתם, בתום התהליך היהודים כמו לא היו בכלל. מאז ומעולם. ואי אפשר היה לדעת שהם הושמדו. וכך הפכה השואה לנקודת קצה בהיסטוריה של האנושות כשהיא מזעזעת את כל תורת החשיבה והמוסר המערביים. הפילוסופיה, קודקס החוקים והיחסים הבינלאומיים. אפילו הפסיכואנליזה, כפי שנראה מייד, דרשו חשיבה מחודשת. היה זה כאילו השואה היא כמו רעידת אדמה שעוצמתה כל כך גבוהה שלא נותרו לנו מכשירי מדידה כי גם הם נהרסו ולכן אין לנו איך להעריך אותה.
עוצמתה של השואה היתה כזו שהיא הפכה בנוסף להיותה אירוע היסטורי, גם למיתוס. מיתוס שהליבה שלו היא כמובן האירועים בהיסטוריה אך הוא ממשיך וסופח משמעויות חדשות, המתייחסות ליחידים ולקבוצות המבקשים הכרה בסבל, בעוולה, בדיכוי ובקהות הרגש.
אינדיאנים ואפרו-אמריקאים פועלים להקמת מוזיאונים ל'שואה שגרם להם האדם הלבן'. הפנתרים השחורים זעקו את שואת היהודים-הערבים, והפלשתינאים מדברים את שואת הנכבה. 'הזעקה' של קלריס חרבון נגמרת בקריאה "הלוואי גם לסבתא שלי היה מספר על היד" שהיא בו זמנית התרסה חריפה אך גם היתלות במיתוס, של האירוע האמיתי, הבלתי נתפס, והשונה בתכלית השינוי – שואת היהודים, על מנת לחסות בהילה הקורבנית שלו.
רבים בארץ ובעולם מזדעזעים כשאנשים עושים שימוש דוגמת אלו שציינתי, ורואים בכך זילות של הניצולים והמתים. אך שומא עלינו להקשיב למשמעות 'החיה' של השואה. איזה משמעות היא מקבלת בסיפורינו ובסיפורי המטופלים. אגב, 'סיפורינו' מניח שיש אנחנו בהקשר של השואה. אנחנו בעל קול אחד, ברור, צלול. מי ה'אנחנו' שיושבים היום כאן בקהל? כולנו מטפלים. ישראלים. יש בנו יהודים וערבים, ימניים ושמאלנים, עם נטיות מיניות מגוונות, מאמינים וחילונים, אשכנזיים ומזרחיים, יש כאן את השייכים לבית מגיד וגם אורחים. התכנסנו להקשיב לשיח טיפולי, לשירה ולדרכם לרפא. אני מזמינה את כולנו לפתוח את עצמנו לריבוי משמעויות, של השואה כפי שהתקיימה, כפי שמתקיימת בתוכנו וכפי שאנו נפגשים בה בחדר הטיפולים וגם מחוצה לו.

"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי". כך פותח קפקא את הגלגול ומתאר את השינוי התהומי שחל בחייו של גרגורי סמסא. נשים ליבנו שסמסא לא מרגיש 'דחוי' או 'מגעיל' או כ'מי שחייו פחותים' כמו חרק. הוא החרק. קפקא מוסר לנו זאת כעובדה שאינה נתונה לפרשנות. הפסיכואנליזה תאבחן אצל גרגורי כשל בקוד המטפורי של מנגנון ההזדהות. הכשל מעיד על בוחן מציאות לקוי, המותיר חשיבה קונקרטית ועולם דו ממדי, ללא יכולת להבחין בין פנים לחוץ. התהליכים הנפשיים שהתקיימו במהלך השואה, אצל הקורבנות ואצל מחוללי השואה, אינם יכולים להיות מוסברים באופן מלא במסגרת המטריצה האדיפלית בגלל שזו מניחה שהסדר החברתי הופך להיות הסמן המארגן מולו מתארגנים הדחפים ובסופו של דבר האישיות כולה. הנאצים הכפיפו את חוקי המדינה לחוקיהם ועלינו להתייחס לקיום ולהתפתחות במסגרת חברתית פרוורטית ורצחנית.
הפסיכואנליזה, כמו הפיסיקה של ניוטון, שתיהן תיאוריות נרחבות, מפליאות ויעילות. אך בשתיהן חסר הממד שיאפשר לקבוע ולהעריך את החלקיקים הלא צפויים, אותם לא ניתן כלל לנבא, במקומות בהם החוקים המוכרים לנו – הפיסיים או החברתיים – פתאום משום מה, ובאופן לא ברור - אינם חלים.

הפילוסוף דלז והפסיכואנליטיקאי גואטרי מציעים תיאוריה חלופית לזו המתקיימת בשדה הפסיכואנליטי הקלאסי ומחברת את האדם עם העולם באופן משתנה תדיר. גרגורי סמסא לו היה מאובחן על ידם לא היה מאובחן כפסיכוטי. גם לא כאדם-חרק וגם לא כמשל. גרגורי נתון בתהליך של 'היעשות-לחרק'. בכך הוא אינו שונה מכל אובייקט אחר בעולמנו, גם אלו שנראים יציבים וחסינים מפני שינוי מצויים, תמיד ובכל רגע בתהליך של התפרקות. כל האובייקטים – אני, אתם, הבמה, השולחן, כולנו רק פיקציה לשונית. ואנו יכולים להתקרב להבנה של המציאות רק בשימוש בצורת המקור של הפועל. להיעשות-לשרץ, להתכלב, להתקרבן. גרגורי, בהיעשותו לחרק, לא רק שאיננו משחרר את החייתי שבו אלא להפך, הוא קורא דרור לאנושיות שבו. כי צלם האנוש מגדיר את יכולתנו 'להיעשות' (devenir). אם לא היינו מסוגלים לעוף כמו ציפור, לא היינו מחפשים ומפתחים דבר. תהליכי ההיעשות מתרחשים במקומות בהם מיטשטשים גבולות, כשחווית היותנו 'אובייקטים', בעלי מהות מסוימת, מתפרקת לחלקיקים המולקולריים של עצמה.
פרימו לוי בספרו 'הזהו האדם'? מתייחס לחוויותיו במחנה כאל התבוננות שהיא בו-זמנית אישית מאד, פרטית מאד, אך מתוך שהתנאים אליהם הוטח במהלך השואה היו כל כך קיצוניים, החוויה האישית מתייחסת למענה גורף בנוגע בשאלה 'מהו הדבר האנושי שבקיום?'. ההיעשות-למוזלמן הרחיבה את גבולות האנושי לא רק בקיום הפיזי של חיים בגוף שהוא רק עור ועצמות, אלא גם בהבנה שהחברה והתרבות הם כסות דקה שיכולה להיקרע ולהותיר את היחיד חשוף להתקפות רצחניות. לא מדובר בהבנה הקוגניטיבית המתייחסת לקשר בין הסדר האישי לזה החברתי, אלא בתהליך העמוק של השינוי המהותי שמתרחש באדם ברגעי התרחשות מסוימים, בהם הוא מרגיש שמהותו הפכה שונה באופן מהותי. כשכל מהותו נצבעה בחוסר היכולת להעיד על מה שהוא עצמו היה לעד. וכך האדם נותר עם התחושה שהוא לא יוכל להעיד על השואה מתוך תוכו, אך גם לא ניתן יהיה להעיד עליה מבחוץ.

נדמיין את אדיפוס התינוק, מיד אחרי שמום הוטל בו והוא מוברח למדינה שכנה. והוא צרור בתוך שמיכה בלה של הרועה, והוא כולו מרוח דם וגם צואה, והמסע ארך כמה ימים, והרעב והכאב היו כל כך קשים על התינוק שאך נולד, שכשהרועה הגיע למחוז חפצו, גופו של אדיפוס איבד כבר מצבעו והוא נואש מבכי.
אז מי היו הוריו של אדיפוס? הזוג מהם ברח? או לאיוס ויוקסטה אליהם נמשך? נראה לי שלמרות שהוא נקרע במתח בין שני זוגות הוריו, המאפיין את אדיפוס שהוא נולד לילד-מת שהוא היה. אקרא פסקה קצרה מתוך 'כשהמוות נכנס לנשמה' בו פונטליס מתאר וינייטה מתוך שעה טיפולית "'אני ילד של ילד מת'. מילים אלה, המבוטאות בקרירות, כפי שמוסרים פרטי זהות, שם ומקצוע – אוחזות בי. כבר בפגישותינו הראשונות הוא סיפר זאת והדגיש. 'נדמה לי שתמיד ידעתי את זה'.... בעודי מקשיב לו עלו במוחי דבריו של אנדרה גרין.. ביחס לתפקיד האם המתה... ואז באו המילים: 'אני ילד של ילד מת' מטרידות עוד יותר מן המילים 'אני ילד של אם מתה'. כבר לא היו לו לא אב ולא אם. איש לא הוליד אותו. הוא כבר לא היה אפילו ילד תחליף. לא היה ביכולתו אלא להיוותר קרוב ככל האפשר לאותו אלמוני, לאותו דייר חסר חיים, לאותו נפקד הנוכח ללא הרף. נאמנות ממיתה.... עם מטופל זה לא בא בחשבון מבחינתי להישאר מסוגר בתוך דממת מוות". כך פונטליס.
נראה שפוטנליס מופעל לדבר את השתיקה. כמו היתה לשתיקתו של המטופל כוח משיכה, חור שחור שבתוכו אפשר למצוא כמיהה לחיים של אהבה עם משפחה מתה. נדמה לי שהתגובה של פונטליס אולי היא קצה חוט להבנת השתיקה שאפיינה את הוריו המאמצים של אדיפוס. זו לא הייתה חייבת להיות שתיקה פרוורטית כמו בצד של ההורים, זו הייתה שתיקה שמאפיינת ניצולים ואת הקרובים להם. כי אדיפוס עצמו, בשמו וברגליו נשא עדות לחוויות קשות של מוות ופגיעות, של אימה ושל חוסר אונים. ואלו עוררו בו דחף לפעולה, ממש כמו שפונטליס מתאר את חוסר הברירה לשתוק. אדיפוס גדל ללא מילים לאימה, לחרדת המוות ולפגיעות, הדרך שמצא בתוך נפשו לפרוק את המתח היה בפעולה. הוא הצליח להשקיט את עצמו בשחזורים כפייתיים. שלו היה מצליח לתת שם, לפענח את טיבן של פעולותיו, אולי היה נראה אחרת כל מסלול חייו. כך למשל, הוא לא הבחין שהפתרון של החידה שחדה לו הספינקס 'אדם' היה זמין לו במיוחד בגלל רגליו. שם מאוחסנת הפגיעה הרצחנית בידי הוריו. אם אדיפוס היה לרגע משתהה כדי לבחון מה המשמעות של הרגליים עבורו הוא היה הופך את התשובה למענה אישי ואז אולי היה שם לב שהוא עומד להתחתן עם אלמנה. כי הרגליים מסמנות את הפגיעה שבו פגעו והן גם מסמנות לו שהדיאלוג עם הספינקס מקיים דיאלוג פנימי עם אזור מסוכסך ומלא אימה בנפשו.
השחזורים הכפייתיים של זיכרון שלא נחשב, בבת אחת פסקו כשהאמת הוטחה בו בפניו. כשהבנת העריות שהוא יצר בבית, אדיפוס חווה את המכונה אל-ביתי. השבר בין שתי חוויות העצמי הכל כך מנוגדות, יוצר מצב בו אדיפוס כמו תלוי בין שני יקומים חלופיים, זהו רגע מכונן בעמידתו אל מול חייו, בהשתקפות של שתי בבואותיו, שרגע זה מחייב אותו לבחון את היותו. דווקא מול האפשרות למוות שאמו שוב מציגה לו, הפעם בגופה, של אם ואהובה, עולה השאלה הקיומית, האמיתית, של הבחירה, עכשיו כשהוא יודע, איזה חיים יבחר לחיות?
אך בדיוק ברגע זה מסתיים סיפורו של המיתוס המוכר. המיתוס שעסוק בניסיון למנוע את האסון. ואנו נדרשים למיתוס שיאפשר לחשוב את המשפחה אחרי שהם עברו את השואה. דלז וגואטרי הציעו את אנטי-אדיפוס כראייה של אלף מישורים, של מציאות שמשתנה תדיר. אני רוצה להציע במסגרת האנטי-אדיפוס גם את אנטיגונה, גיבורת המחזה שגם נושא את שמה. נתבונן בה בקצרה. אמה תלתה עצמה, אביה העיוור צולע, תלוי הוא על זרועה. רגליו ושמו נושאים עדות לרצחנות שהופנתה כלפיו וגם שהוא היה. חורים ריקים במקום עיניים מעידים על האשמה והבושה שחש לראות איך התחלל כבודם של הקרובים לו ביותר, וגם לראות איך שרואים שהוא היה חלק מאותה שואה. אז היא הבת, פרי הביאושים, של מלך ומלכה שמכבודם ירדו, הבת של משפחה שקוללה. נתבונן בה איך פוסעת בתוך עיי החורבות של משפחתה וממלכתם ומשרטטת בבהירות מוסריות מלאת חמלה. ובמסע שהיא מצויה בו מיטשטשים היטב הגבולות בין המבייש למבוייש. בין הנורמלי למשוגע. האם היא צריכה להתבייש בגלל שכך נולדה? שאביה הוא אחיה ואמה גם סבתה? האם היא צריכה להתבייש או לחוש אשמה בגלל שהיא מסרבת לציית לחוק המדינה? היש לנו דרך לגלות אם סירובה דומה לסירוב ממין העריות? כיצד אפשר לדעת אם גם היא פועלת מתוך כפיית-שחזור, או שמא היא פיענחה את המסר והיא נחלצה?
במשפחה שלה תקיפת הגוף מוכרת. לאיוס כנראה אנס בחור, יוקסטה בשנתו גנבה ממנו זרע, שניהם יחדיו הטילו מום בבנם שזה עתה נולד. יוקסטה התאבדה, אדיפוס ניקר עיניו ודוד שלה קריאון, סירב להביא לקבורה את שני אחיה. רשימה קשה. מה מעורר את אנטיגונה לפעולה? היו אלה הגופות של האחים, שדודה סירב לקבור והן מוטלות ללא נפש חיים. אולי הפעולה של הריבון החדש סימנה לאנטיגונה, באופן לא מודע, את פגיעותה. האם זו הידיעה שיש לה אם אשר שלחה את אח שלה למוות אכזרי על ראש ההר, כשהוא נכה? וגופתו תהיה למאכל חיות? או שמא זו הידיעה שיש לה אח-שהוא גם אב אשר רצח אביו-אביה החורג ולא טמן גופו באדמה? וכך כשהיא יוצאת לעימות עם הריבון היא לא זועקת את זכותה אלא את הזדהותה עם הפגיעות.
נחזור לרגע לסיפור האדיפלי, לצומת הגורלי שבו נפגש הוא עם הספינקס. כי שם הפעולה של אדיפוס הופכת מבריחה עם התמודדות להסתבכות הטרגית. האם לאדיפוס היתה ברירה? כיצד יכול היה לפעול אחרת? האגדה אומרת שהספינקס עקורה מביתה וממשפחתה. והיא כולה חידה, ומפחידה ומגובבת איברים. והיא אינה ברורה, גם לא ברור מה היא רוצה – מדוע היא קופצת למותה כשאדיפוס פותר את חידתה? ואיש אינו אוסף את איבריה או מזיל דמעה. ולא שהיא עשתה דבר מה כדי לזכות בחמלה להפך. נראה שמושאי התוקפנות שלה היו לא-אישיים. היא לא הוטרדה מהמוות שהיא מטילה על אנשים, והם נעלמו מזיכרונה, ולא רק משדה ראייתה. וכך, הספינקס הינה מפלצת חברתית. שמפצלת ומטילה אימה, הורסת והורגת על מנת להתגבר על חרדה.
אני חושבת שאנטי-גונה היא המקבילה לסיזיפוס של אלבר קאמי. ההתנגדות שהיא, שגם שזורה בשמה, היא הבחירה. שאיננה תוקפנית או מתמרדת, היא לא זקוקה להתנגדות כשלעצמה. היא מתנגדת להחלת החוק בלי דעת, כמו היא מצביעה על כך שאין עוד אפשרות לדבוק בעיקרון 'הרציונאליות הטהורה' בעולם שאחרי השואה. השואה היא חור שחור, צילם של מליוני אובייקטים מוטל על האגו הכללי.
כדי שנוכל לבחון את השפעתה של השואה לכל אורכה יש לזכור שלאחר קריסת היקום החיצוני והפנימי, ניצולים רבים דבקו בכוח החיים, שרדו, נלחמו, השתקמו ואף הצליחו להיות מאושרים. וכך בשיח השואה גם גמישות הנפש ראויה להסתכלות שלנו והמוסר החברתי שאנו נדרשים לפעול לפיו ולאבחן את הנורמליות הוא זה אשר יכול לתרום לראייה של ה'אחר', להיות קיים שם עבורו, להבטיח שנהיה אמפתיים גם לאלו שכרוכים באסוננו, שהחיים שלנו יוגדרו על פי המוות הראוי שאנחנו מבקשים לאפשר לאחרים.
לפני שנפנה להרצאות ברצוני לומר תודה לכל האורחים הרבים שהצטרפו אלינו היום. אנחנו שמחים לארח אתכם ביום הקליני שלנו. תודה לרוני פרישוף על האפשרות להיחשף למחשבות על הנאה בעבודה עם ניצולי שואה, תודה להנרי, שהעניין המרגש שלו באידיש ובסוצקעווער, היוו את נקודת הפתיחה לחשיבה המשותפת על היום הנוכחי, תודה לאגי משעול שהסכימה לבוא ולשוחח על חוויותיה כילדה לניצולי שואה, לנטע-לי משיח שתציג טיפול בניצולה, וליולנדה שתדריך אותנו, כקבוצה גדולה. תודה לרינת פודיסוק-רייזנר, אמנית אף היא דור שני לשואה, שהדימוי שלה 'זיכרון' מושתתת על רקמה של תמונת ילדות. תודות למיה צולר, לטל איואניר, לסלעית שץ, לעינת נפש, לליאת מזרחי, ליונת מלכא ולעינבר דולב שבלעדי התשתית ההפקתית שלהן האירוע לא היה מתקיים.